שנים עשר בנים התאספו סביב מיטתו של האב הגווע (בראשית מ"ט, א'). באותה שעה הרכינו כולם בשווה את ראשיהם בפני אביהם וציפו לברכתו האחרונה. ברכה שצפנה לכל אחד מהם את עתיד גורלו, את המיוחד שבאופיו ואת תרומתו של שבטו לבניינה של האומה (שם, ב'-כ"ז).
אולם האב הזקן ניצל רגע זה גם לעריכת חשבון נפש, גם לסקירת העבר ולגינוי מעשים שלא היו צריכים להעשות. אחד המעשים שזכה עתה לביקורתו החריפה, היה הטבח בשכם, מעשי ידי שמעון ולוי.
המאורע התרחש שנים רבות לפני כן. שמעון ולוי נקמו את נקמת חילול כבודה של אחותם, דינה. הם החריבו עיר זו והכו את כל זכורה לפי חרב (בראשית ל"ד).
עתה, לפני מותו, גילה יעקב את דעתו במלואה. ממרחק הזמן והמקום, כשהמעשה עצמו כבר נתון בחיק העבר, קל יותר להעריכו ולהוציא עליו משפט אמת.
וכך נפרד יעקב משמעון ולוי: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם… כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז… אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (שם מ"ט, ה'-ז').
יעקב מביע את סלידתו מן הטבח. הוא מביע בקול את חששו מתכונות הקנאות והכעס ("ארור אפם"). זו תכונה העלולה לשבש גם את שדה ראייתו ואת הכרעותיו של האדם הגדול ביותר. אכן, שמעון ולוי הצדיקו את טבח העיר בצורך להגן על כבוד ישראל שהושפל. הם אף הסבירו בטוב טעם מדוע חייבים היו לנהוג כפי שנהגו. בכל זאת מטיח האב בפניהם ברגע הפרידה כי הגאווה הלאומית והלהט המהפכני טבועים באופי אחים גדולים וקדושים אלו, והם שהיו להם לרועץ בשכם. הוא צפה איפוא בחרדה אל העתיד, כי דאג מפני פעילות זו ותוצאותיה.
משום כך, יצאה מלפניו גזירת הפירוד והפיזור: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". שרק לא יהיו ביחד. לעולם לא יתרכזו בני שבטים אלו במקום אחד. כך תימנע הסכנה שמטרות צודקות יצמיחו להט פעולה בלתי מוצדק. בני שמעון, שפוזרו ברחבי העם היהודי, היו השבט העני שחיזר על הפתחים. היה זה אף שבטם של מלמדי התינוקות שנדדו ממקום למקום. שבט לוי לא זכה כלל לנחלה בארץ ישראל ואת פרנסתו מצא בגרנות הארץ וביקביה. שם הוענקו לו התרומות והמעשרות השייכים על פי דין תורה לכהנים וללווים.
מעתה תתפזרנה הקנאות והגאווה הלאומית בכל גבול ישראל ויהיו לברכה. שכן "נצרך הוא לפרקים אנשים כאלה. אבל רובם במקום אחד קשה. אבל מעט מעט יפה" ("העמק דבר"). העם זקוק לתכונה זו, אמנם לשיעורין.
