חשיבות השמחה
השמחה מהווה גורם ראשון במעלה ביהדות. נצטווינו לקיים תורה ומצוות, לא מתוך תחושת חוסר ברירה, אלא מתוך רגש של אושר ושמחה. מובן מאליו, כי בימי חג ומועד מקבלת השמחה ביטוי בולט במיוחד. מבין כל החגים, מקום מיוחד נתייחד לחג הסוכות. מהותו של מועד זה מוגדרת כ"זמן שמחתנו".
המקור המאפשר לאדם לשמוח בכל ליבו, הוא כוח המשמעת הפנימית. דרגה רוחנית גבוהה מתבטאת בהכנת הנפש לקראת הזדהות עם המצווה, הכנה לקראת החוויה. טעות היא לחשוב שהספונטניות מרוממת את החוויה. אם נבחן כיצד נוצרו דברים רבי ערך בתחום החשיבה, הספרות, האמנות והשירה, נגיע למסקנה, שקדמה להם הכנה ארוכה ומייגעת. כל דרגה גבוהה של התפתחות בנפש האדם, תובעת שחרור מן הספונטניות ובמקומה באים התרגול, הלמידה והאימון.
בהגיע הימים המיועדים לשמחה, אדם שהכין את עצמו לחיים פנימיים, מסוגל להגיע לשמחה של אמת.
הסוכה בחג האסיף
הסוכה היא זיכרון לחיינו במדבר: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, מ"ג). למטרה זו נבחר חודש תשרי שחל בעונת האסיף. זמן האסיף הוא הרגע המתאים לצוות על האדם לצאת מביתו-מבצרו, ולהשתכן במשך שבוע בדירת ארעי. השהיה בסוכה מדגישה את חוסר האימון ברכושנות ואת האימון באחווה ובראיית הזולת כשווה לנו. העשיר והעני כאחד, נוטשים את מעונותיהם ושוהים בסוכה.
יחד עם שמחת היבול, גואה בלב גם יצר הרכושנות. תחושת הנכסים מולידה לא מעט גאווה. הגאווה מגדילה את הרגשת ה"אגו". הרגשה זו מפתחת בלב בוז והתנשאות כלפי מי שלא הצליח כמוהו. כך נזרע זרע הפירוד בין הבריות.
מול נטייה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה. מגמתה למתן את התהליך, לנסות להשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה – למען השמחה האמיתית, השמחה מכל הלב.
במשך חג הסוכות, במהלך שבוע של ארעיות, מקבל האדם מבט בריא וחדש על הרכוש שנותר בבית. בשבוע זה חל כירסום בתחושת הביטחון המזוייף ברכוש.
הסוכה – תריס מפני תחושת השובע. הבנת משמעותה של מצוות סוכה היא המפרשת את גורם השמחה שבסוכות. זוהי שמחת הנפש המשוחררת מתלות בחומר. ההתעלות מעל הקניינים החומריים, מביאה את האדם אל היכלות השמחה האמיתית. שמחה הנובעת בשל צבירת נכסים, לעולם אינה מושלמת. תמיד מתלוה אליה העצב: "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים".
להיות שמח באמת, ניתן רק כאשר האדם מלא בתחושת סיפוק, ומסתפק במה שבידו. רק כאשר האדם מסוגל לעצור את המרוץ המטורף אחר נכסים, הוא מסוגל לשמוח באמת ובתמים. ומכאן קצרה הדרך להתעלות רוחנית. משום שההסתפקות במועט מבחינה חומרית, מפנה מקום לצימאון רוחני. חג הסוכות ראוי לתואר "זמן שמחתנו", כי בחג זה בסיועה של מצוות הסוכה – מסוגל היהודי להגיע לשמחת נפש פנימית.
חג האסיף – באוספו את יבוליו מתוך הכנעה ואמונה, חש האדם בשמחת הסיום של עמלו, שהיא אף שמחת פתיחה והתחלה לשנת העמל המגיעה אחריו. כתוצאה משמחה זו, כשיצא האדם בסתיו להכין את אדמותיו לקראת זריעת תבואות השנה הבאה, שוב לא תהיה זו זריעה חומרית גרידא, אלא "מאמין בחי-העולמים וזורע" (תוספות שבת ל"א, א').
ניסוך המים
בניסוך המים בבית המקדש בימי חג הסוכות שרתה שמחה עצומה, שמחה של מצווה, עד כדי כך שיכלו לשאוב שם לא רק מים, אלא גם רוח הקודש. הנביא יונה בן אמיתי זכה לנבואה כאשר עלה לרגל והשתתף בשמחת בית השואבה.
היתה זו שמחה רוחנית בעיקרה, והשתתפו בה גדולי חכמי ישראל, הסנהדרין, הזקנים ואנשי מעשה. הם היו רוקדים ומשמחים במקדש. וכל העם – גברים ונשים – באים לראות ולשמוע. במסכת סוכה נאמר שבשעת שמחת בית השואבה יש מהם שאמרו: "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו" – אלו דברים שנאמרו מפי חסידים ואנשי מעשה. והיו שאמרו: "אשרי זקנותנו שכיפרה על ילדותנו" – אלו בעלי התשובה. וכולם היו אומרים יחד: "אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו".
בכל אחד מלילות חול המועד, נחוגה שמחה זו, ברוב עם, עד אור הבוקר. רבי יהושע בן חנניה התבטא אודות שמחת בית השואבה, שבאותם ימים הם כמעט ולא ישנו. את הימים הקדישו ללימוד התורה ואת הלילות לשמחת בית השואבה. השמחה הקרינה על כל הסביבה הקרובה והרחוקה. המשנה מעידה שלא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה מאור שמחת בית השואבה. האור בחצרות ירושלים היה כה רב, עד שאישה היתה מסוגלת לברור חיטים לאור זה. תוכו של אור זה היה רצוף קדושה, וקדושה זו הקרינה על כל סביבותיה.
השמחה בניסוך המים נבעה משמחת ההזדמנות שניתנה באותה שעה למים להתעלות אף הם ולהיות מוקרבים על גבי המזבח. מאז אותו יום בבריאת העולם בו הפריד הקב"ה בין מים למים, היו המים התחתונים בוכים משום ריחוקם מן הבורא, ורצונם היה להדמות למים העליונים. כדי לפייס את דעתם, באו ימי חג הסוכות, שאז זכו המים להיות מנוסכים על מזבחו של ה'. יש בכך הרבה מן הסמליות: תקוותו היחידה של העולם הארצי והגשמי היא לזכות, להתעלות ולהתקרב אל ה'. זוהי האפשרות הנפלאה הנפתחת לפני כל יחיד בחג הסוכות, להעלות את הגשמיות על מזבח ה', כלומר, להפוך גשמיות לרוחניות.
בחג הסוכות מתעלים כל חלקי הבריאה, ואין לך שמחה גדולה מזו. מדוע נבחרו המים כסמל להעלאת הגשמי אל הרוחני? משום שהמים מהווים דוגמה קלאסית לענווה. סגולתם של המים היא שהם עוזבים את המקומות הגבוהים ונשפכים למקומות הנמוכים. על כן משמשים המים, בפסוקי המקרא, כסמל להכנעת הלב: "שפכי כמים לבך, נוכח פני ה'" (איכה ב', י"ט).
קירבת ה' מביאה לידי שמחה
שמחת ישראל בחגיהם ובמועדיהם, יש בה עדות נאמנה לקשר הפנימי שבין העם לאלוקיו ולמצוותיו. אלמלא ההתקשרות אל הקב"ה, אין פשר לשמחה זו. אנו מוצאים בחוצות הכרכים המון בני אדם המשופעים בכל טוב, אך השמחה האמיתית מהם והלאה. אנשים עסוקים בחיפוש אחרי קורטוב של שמחה, שתנעים את חייהם, אך השמחה חומקת. אמנם, ישנם בדרנים האמונים על המקצוע של "לעשות שמח", אך הם וקהל שומעיהם אינם זוכים לטעום משמחת נפש אמיתית וכנה.
לא כן ישראל, האמונים על דבר ה'. כאשר מגיעים זמני השמחה, פורצים מליבם מעיינות של שמחה. בימים אלו נמוגים כל הצללים וכל המחיצות. בימים אלו מתייחדים הבנים עם אביהם שבשמים ואין לך שמחה גדולה מזו.
ארבעת המינים
ארבעת המינים הנאגדים יחד, רומזים לסגולת האחדות שצריכה להיות נחלת עם ישראל. השגת האחדות כרוכה בפינוי מוקדם של נגיעות אישיות מלב האדם. את זאת עושה יום הכיפורים. כאשר נטהר האדם מחיידקי האנוכיות, הוא מסוגל להתקרב אל הזולת ולהתאחד עמו. כשם שסילוק הנגיעות האנוכיות מוביל אל האחדות, כך הוא מוביל אל השמחה. מי שמעבד את מידותיו ומדגיש את עצמו פחות, השמחה תשרור בלבו ויוכל לחיות באחווה עם הבריות. דומה הדבר לשני גזרי עצים שלעולם לא יוכלו להיצמד זה לזה, אלא אם כן יהיו חלקים ויוסרו מהם כל הבליטות. בדיוק כך גורמת ישרות המידות להרבות ריעות ושמחה בין הבריות, כפי שנאמר בפסוק: "ולישרי לב שמחה".
ארבעת המינים מכוונים לכל סוגי נפשות ישראל, ומסייעים בידי כל אחד למצוא את מקומו הייחודי, את עצמיותו ומכאן קצרה הדרך אל השמחה המושלמת. לכל אדם נגזר משמים תפקיד בלעדי, ייחודי ומותאם אך ורק לו, הכל על פי שורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. אם אכן זוכה האדם למלא את התפקיד המיוחד שהוטל עליו, אין שמח ומאושר ממנו. זהו, איפוא, עומק הדברים בקביעה האומרת שעל ידי נטילת ארבעת המינים מגיעים לשמחה.
שמחת תורה
ואם כל חג הסוכות מוגדר כ"זמן שמחתנו", הרי היום השמיני, יום שמחת תורה, הוא השמח שבשמחות. ביום זה פורצת השמחה הכלואה בלבבות, עד שישראל מהללים את שמו של הקב"ה במחול ובריקוד.
ישראל, הקשורים ליוצרם ולתורתו, מטים את כל אפיקי שמחתם לכיוון התורה. התורה היא מרכז חיבתם של ישראל וכלפיה הם מכוונים את מעיינות השמחה. כאשר אדם שרוי בשמחה, נפתחים מערכי לב, הוא חש בפתיחות גדולה. הוא מסוגל לקלוט ולהכיל בנפשו הרבה מעבר למצבים רגילים. השמחה מרחיבה את כושר הקליטה והקיבול. זה הזמן לבקש מה' שיפתח את ליבנו בתורתו. עיקר לימוד התורה, להיות שש ושמח ולהתענג מלימודו. באופן זה דברי התורה נבלעים בדמו והוא נעשה דבוק לתורה.
הקירבה אל השכינה, האחדות שבעם ישראל והשמחה – שלושתם כרוכים ואחוזים זה בזה בקשר בל יינתק. ההתקשרות לה' מובילה לאחדות והאחדות מובילה להתקשרות אל ה'. זהו, אם כן, מעגל נפלא של שלימות. מעגל שבתוכו משולבים התשובה, ההיטהרות מהחטאים והאחדות. מעגל שבו צמודים טהרת המידות עם שמחת הלב, וכולם כאחד נועדו לעם ישראל, כדי לקיים: "ושמחת בחגך".
