תקופת "בין המצרים" המתחילה ביום י"ז בתמוז ומסתיימת בתשעה באב, מעלה בזכרוננו את העבר הרחוק, כאשר בחודש זה נפלו פעמיים מדינת יהודה ובית המקדש בידי מעצמות כיבוש.
"שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל. כה אמר ה': מה מצאו אבותיכם בי עוול, כי רחקו מעלי, וילכו אחר ההבל ויהבלו?" (ירמיהו ב', ד').
"ותופשי התורה לא ידעוני". מה נוראה האזהרה הנשמעת כאן. אמנם התורה מצויה בידינו ולכשנרצה נוכל ללמדה ולהבינה היטב, אך לא הגענו לכלל הבנת תוכנה העיקרי, לכלל הכרת טובה וערכה הרב.
כדי שידיעת התורה תהיה לנשמת ישראל ונושאי התורה יהיו מפיצי החיים, מן הצורך שהתורה תהיה נשמת חייהם, למען יהיו לדוגמה ומופת לחיים של תורה, של שלימות על פי התורה. אזי חייהם יפיקו את זיו כבוד ה' אל כל העם.
לא ברוב ידיעותיו תלמיד חכם ניכר, ולא ברוב ידיעותיו הוא מושך את הלבבות לתורה. דרכו בחיים מהווה ערובה לידיעותיו, ורק על ידי דוגמה אישית בחיי המעשה עשוי הוא למשוך לבבות ולעשות נפשות לתורה. אם לימודו לא הביאו לידי אהבת ה', כיצד יוכל להשפיע על אחרים? אם הוא אינו מוכן להקריב על מזבח ה' את יצריו ותאוותיו, אם דרך חייו ומעשיו אינם עולים בקנה אחד עם ידיעותיו, והוא אינו מכיר בצדק וביושר שבתורה – מי יקבל מידיו את התורה הזאת, אשר הוא עצמו עוזב אותה בחייו?
ברם, גם בזמן שבית המקדש חרב והתורה היתה מונחת בקרן זוית, כאשר חדלו מישראל עבודת ה' ולימוד התורה, כאשר כהנים וחכמים סרו מדרך התורה והמצווה – גם אז לא אבדה תקווה מישראל, כל עוד נותר בו גרעין בריא, ומנהיגיו עומדים בפרץ למען ה' ותורתו הקדושה. בהר סיני אסף ה' לא רק את הכהנים והחכמים, אלא את העם כולו, ולו מסר את אש הדת. על כן, התורה היא מורשה בכל בית, בכל משפחה. כל בן הוא בבחינת ישר-אל והוא המגשים את תורת ה' בחיי המעשה. "עשרה שיושבים ועוסקים בתורה – שכינה שרויה ביניהם" (אבות ג', ז'). הצעיר שבבני הדור האחרון עוד יגש ככהן בתוך אמוני ה', ובשם כל הקהל יברך את ה' ויקרא לכל המתפללים לברך את ה' המבורך ולהתקדש לעבודת ה'.
"אין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור, עשיר ובעל קומה" (שבת צ"ב:). כל נביא צריך שיהיה חכם "הרואה את הנולד" (אבות ב', י"ג), אשר אינו מסתנוור מזוהרן של תופעות ארעיות וחולפות. כל נביא צריך שיהיה עשיר "השמח בחלקו" (שם ד', א'). אל יתבע דבר לעצמו. עליו להיות שווה נפש לגבי גורלו האישי. כך יוכל לדון את הבריות ואת ענייני החיים במבט בלתי משוחד, הואיל ואינו מצפה להפיק כל טובת הנאה לעצמו. קנה המידה היחיד בו יבחון את בני האדם יהיה, לפי ערכם בעיני ה'. כל נביא צריך שיהיה גיבור "הכובש את יצרו" (שם), המתגבר על התאוות והרצונות הבלתי כשרים של חייו החושניים, וכך הוא מופיע לפני העם בטהרתו, בשמשו דוגמה ומופת למאבק הנפשי ולהתגברות, לאנינות הדעת ולנקיון הכפים. ועל כן ראוי הוא להיות מבשר דבר ה'.
בבני עליה כאלה בחר ה' להיות נביאיו, ועליהם השרה את רוח קדשו, שם דברו בפיהם, מילא את ליבם עוז ואומץ והלהיב את נשמתם, וכך שלחם אל עמו הדל והדווי, לעודד את רוחו הנדכאה ולרפאה.
אבל כאשר האיש המחונן בראיית הנולד ובכח דיבור, נתפס בעצמו לאשליות הזמן ומתמכר לתשוקותיו החושניות, כאשר גם גבורת הרוח היתה מכורה לבעל. כאשר חיפשו את הישע במקום שם לא ימצאוהו לעולם, וכאשר רדפו אחרי מדוחי שווא ותעתועים, אזי אבדה כל תקווה מישראל, וה' קורא בפי הנביא: "את מי אשלח ומי ילך לנו?" (ישעיהו ו', ח').
כנגד כל נביא אמת קמו עשרה נביאי בעל. והעם אובד העצות התלבט ביניהם ולא הגיע לכלל הכרה אמיתית אלא כאשר באה הפורענות, אותה אנו זוכרים ביום שבעה עשר בתמוז. אותו יום יצאה לאור אמיתותו של נביא האמת, ואילו האשליות והמדוחים של נביאי השקר נקברו תחת עיי חרבות ירושלים.
על כן מקונן ירמיהו: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופשי התורה לא ידעוני, והרעים פשעו בי והנביאים ניבאו בבעל, ואחרי לא יועילו הלכו. לכן עוד אריב אתכם נאום ה', ואת בני בניכם אריב".
כך דיבר ירמיהו אל העם בזמנו. ואנחנו? האם לא התכוון דבר ה' גם אלינו, וכלל גם אותנו ב"בני בניכם"?