בעת שאנו מתאספים בתשעה באב בבתי הכנסת, לקונן על חורבן ציון וירושלים, הננו מעלים בזכרוננו את הגורל המר והנמהר אשר היה מאז לנושא המרכזי בספרי תולדות ישראל. אנו קוראים בתורה את הדברים אשר נאמרו ונכתבו כתשע מאות שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון, וקרוב לאלף וארבע מאות שנה לפני חורבן בית המקדש השני. דברים אשר חוזים ומנבאים לנו מראש את החורבנות.
אם יש, איפוא, דבר אשר בכוחו להשריש בנו את ההכרה, כי התורה ניתנה לנו מפי הגבורה ונחתמה בחותם "אמת", אלו הן הנבואות. נבואות אשר חזו אלפי שנים מראש את מר גורלנו בתפוצות הגלות, עוד לפני שדרכה כף רגלנו על אדמת ישראל העצמאית. אין גורם יעיל מזה, כדי לעורר בלב כל אדם מישראל התלהבות והתמסרות נאמנה ליד הגדולה והחזקה, המנחה את גורלנו ההיסטורי בקרב העמים, היד אשר הקדימה להודיע לנו מראש את הגורל המר הצפוי לנו, גורל שימשיך עד שיגיעו ימי הזוהר באחרית הימים.
הכל כבר נאמר בספר התורה. יודעים אנו מה תפקידנו בעולם. ברור לנו, כי לעולם לא נאבד ולא נתבטל בתוך שאר העמים, שכן היד אשר פיזרה אותנו ביניהם, לא לתכלית זו נתכוונה, אלא לתכלית אחרת: לשוב אל ה' ולעשות את רצונו. זוהי התכלית שעלינו להשיגה.
הבה נתבונן בפרשה שקבעו לקריאת התורה ביום הזיכרון לחורבן ציון וירושלים: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ה' אלוקיך להכעיסו. העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון" (דברים ד', כ"ה-כ"ז).
נבואה זו כוללת רעיון עיקרי, שכנראה, הוא הציר המרכזי של כל התעתועים אשר הביאו עלינו את החורבן. דומה, שרעיון זה מביע את העובדות, אשר ידיעתן עשויה להיות לנו לעזר רב.
רעיון זה כלול במילה "ונושנתם". מילה זו מגדירה לא רק את התקופה שבין כיבוש הארץ על ידי יהושע עד חורבן הבית הראשון – 850 שנה, כמנין "ונושנתם" פחות שנתיים, אלא גם את הסיבה אשר בגללה בא החורבן. רואים אנו את הצוק שאליו התנפצה ספינת עם ישראל. ברגע שישראל שוכחים כי יצאו מעבדות לחרות, מרעב לשובע, ומי מושיעם ומוציאם, שוב אין הם יודעים מהי הקרקע שבו מושרש קיומם ומהו מקור ישעם. ישראל שרויים על אדמתם, נהנים משמש זורחת, שדותיהם מניבים את תבואתם, והם מתגאים בכוחם ובעוצמתם, בהיותם ככל העמים אשר סביבותיהם. הם מדמים בנפשם כי כוחם ועוצם ידם הוא שעשה להם את החיל הזה. העושר והטובה הופכים להיות אלילי ההצלחה והישע.
שכחה זו סכנתה מרובה ובעטיה הופר אושרם של בני האדם. כל אומה אשר התנכרה והתרחקה מהמידות הטובות שהביאו לפריחתה, נידונה לאבדון. ובנוגע לישראל, הלא אמר ה' אל ירמיהו הנביא: "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור, כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, כל אוכליו יאשמו רעה תבוא עליהם נאום ה'" (ירמיהו ב' ב', ג'). אם ישראל הולכים אחרי ה' רק בהיותם במדבר, כאשר הם נרדפים ומנודים, ונוכחים בעליל כי כל קיומם תלוי בה', ואילו בהיותם שרויים על אדמתם העצמאית, בתנאי חרות, שפע ועושר, הם מדמים ששוב אין הם זקוקים לעזרת ה' חלילה, אזי שוכחים הם כי לא יוכלו לקיים את אושרם באופן זה. אבוי לנו, אם נשקע בתוך השובע והחירות, נוליד בנים ובני בנים ונתיישן בארץ.