מכל דברי הנביאים על העתיד לבוא, בולטים ביותר דברי הנביא ישעיהו בפרק ל"ג. הנביא מתאר מבחינה חברתית-מדינית את התקופה שבה יתחיל ה' להצמיח עתיד זה.
כאשר אפסו כל תקוות האדמה, אזי מתחיל הישע האלוקי. העמים רוגשים כשיכורים וחולמים על כבוד האדם. אבל כל זה יתנדף לנוכח קרן האור הראשונה של ידיעת האמת הנצחית. כל זמן שמשאת נפשו של האדם לעמוד ברשותו שלו ולעשות כטוב בעיניו, בלי תלות מוסרית בבוראו, אזי "מלאכי שלום מר יבכיון". כל עוד האנושות דוגלת בגאון עצמה וממלאת את העולם כולו בגאוותה, אין מקום להכרת כבוד מלכותו של הבורא עלי אדמות.
רק עם התמוטטותו של היכל גאוות האדם, כאשר יקיץ הקץ על ההתנכרות לה', "עתה אקום יאמר ה', עתה ארומם, עתה אנשא". מעתה יהיה האדם מוכן להכיר בגאון מלכותו ולשמור לו אמונים.
זוהי נקודת התורפה המצערת של תולדות האנושות, החל ממגדל בבל שבו נאמר: "ונעשה לנו שם" (בראשית י"א, ד'), ועד אחרית הימים. לא למען הגשמתו של עיקרון זה של כבוד האדם ברא ה' את העולם ואת האדם. אין זה אלא אמצעי חיצוני להשגת התכלית ולא התכלית עצמה.
כל הניסיון המר במשך אלפי שנים נחוץ היה, כדי שתיווכח האנושות לדעת כי לא היו אלו מאורעות חיצוניים שהשפיעו על גורל האדם, כי אם הרוח השוררת מבפנים. העיקרון הכוזב ודרך העקלקלות הם הגורמים לכך שהאידיאלים האנושיים יתגלו בכל אפסותם. רבים הם העמים האדירים לשעבר, אשר זרחה שמשם בשעתה בכל תפארתה, ומשעבר זמנם, שקעו וירדו לטמיון. באור זה יש להבין את כל מאורעות דברי ימי האדם עד אחרית הימים.
בתוך מהלכי התקופות וגלגולי העמים, חיים זה אלפי שנים בני העם המפוזר והמפורד. העם אשר לקה מיד ה' וסבל את כל אימי הגלות, עד כי כל עוצמתם וגדלותם הלאומית הפכה לקש לפני כל יתר העמים. אך כאשר יקיץ הקץ על מאורעות האדם וידעו "הרחוקים" את אשר עשה ה' וידעו "הקרובים" את גבורתו, אזי תיווכח כל האנושות להבין את מלוא היקף השפעתה העמוקה והמכרעת של התפתחות גבורת ה'.
במשך כל הגלות המרה והארוכה ראו ישראל את אומות העולם בתפארתן ובגדולתן הלאומית. הם עצמם היו בין העמים כפושטי יד אשר ביקשו זכות קיום לעצמם כבני אדם.
ואולם, האיש נקי הכפיים ובר הלבב, הישר במוסרו ובמעשיו, שנפשו סולדת מן הרע ובורחת מן החטא, על אף היותו שרוי בתוך עולם של יצרים ושל תאוות, אינו חסר כלל את אשר אכלה אש המוקד מן הכח החיצוני של היהדות. הוא עומד למעלה מתמורות הזמנים על ידי הכח הפנימי האלוקי, שהוא הכח המוסרי המתעלה מעל למוקדי האש של מעצמות גשמיות ושל גאוות אנוש וצועד בביטחון מלא. כל הגלות אינה אלא הפגנת עוצמתו של המוסר הנצחי הבלתי תלוי, עד קץ הימים.
מאז היות האנושות עלי אדמות, לא זכתה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה ולהנות משלום של ממש. מדוע? מפני שהם עצמם הגו ויצרו את עקרונותיהם ואת חוקיהם, ולכן הופרו החוקים מעצמם. כל עוד המדינות תוקעות בעצמן את יתדות אוהליהן, דהיינו, את חוקיהן ואת משפטיהן, לא תשלוט לעולם התחוקה היסודית. הן לא הכוחות הנצחיים של האמת והצדק, העומדים למעלה מכל דעותיהם וענייניהם של בני האדם, הם השולטים במדינות העולם. ביודעין או בלא יודעין שולטים שם רק המושגים המקובלים על צדק ואמת שנוצרו בתקופות השונות לפי השקפות בני האדם. אלה הם יסודות המדינות, ולכן הם ניתנים לשינויים ולתמורות. זאת מפני שהמדינות עצמן יוצרות את עקרונותיהן, כך שחסר להן היסוד היוצר והמקיים אותן.
מה שאין כן ציון וירושלים. ציון היא הרמה הרוחנית, הציון של החוקים הנצחיים הבלתי ניתנים לשינוי שניתנו מפי ה'. על ציון מתבססת ירושלים, היא ההגשמה המדינית של חוקים אלה.
אלה העקרונות שעליהם מבוסס הישע של האדם היחיד ושל החברה האנושית בכללה. ותעודת ישראל היא להפגין את העקרונות האלה במשך כל תולדות האדם. הם מהווים את החבלים של עם ישראל.
אף על פי כן, אל יפול רוחה של האנושות ואל תטען שהיא חולה. גם העם השוכן בציון לא תמיד היה ראוי ומסוגל לגורל זה, ולא בבת אחת זכה להיות ראוי ומסוגל לגורלו. בעבר סבל גם הוא מכל מיני תעתועים. הוא מתקיים רק על ה' אשר נשא את עוונותיו, ובזו הדרך הביא גם לאנושות כולה הרבה ישע, בריאות ושלום.