שוב נפלה ירושלים, ושוב שבעה עשר בתמוז הוא "צום הרביעי" (זכריה ח', י"ט), כמו לפני חורבן בית המקדש הראשון. הצומות הללו הם ימי זיכרון, ימים שבהם האדם מצטמצם ומתרכז בתוך עצמו. התרכזות זו מוציאה אותו מהשגרה ומפיזור הדעת שבחיי היום יום, שהם מקור כל השיבושים ביחסי אנוש. כך נוכל להפיק מהצום יתר מסירות ויתר התלהבות לאחדות ישראל.
שני בתי המקדש נחרבו בתאריך זהה: ט' באב.
ההיסטוריונים יודעים להשיב לאלתר: חורבנה הכפול של ירושלים – אין בו כל פליאה. שואה זו שחזרה ונשנתה פעמיים היתה תהליך טבעי בהחלט. מן הנמנע היה שיהודה לא תיפול בידי הכח העולמי האדיר של אשור. כלום יכלה יהודה הקטנטונת לעמוד מול לגיונות רומי האדירה? לא זו בלבד שהיא היתה מדינה קטנה, אלא גם מצבה הגיאוגרפי היה בעוכריה. היא שכנה על הגבול שבין המזרח והמערב, ומן ההכרח היה שהיא תימחץ בין שני הגושים העולמיים. מלבד זאת, היתה יהודה חלשה וחסרת אונים, כתוצאה מחלוקת הארץ לשתי מדינות וסכסוכי הפלגים מבפנים. כזה היה המצב לפני החורבן הראשון וגם לפני החורבן השני.
אכן, ההיסטוריונים צודקים. לא חורבנה של יהודה היה בגדר נס, כי אם קיומה כמדינה היה חסר כל בסיס טבעי. מדינה זו היתה שונה ומנוגדת לחלוטין לכל יתר המדינות. היא הוטלה לנקודה גיאוגרפית שבה היתה למרמס תחת רגליהם של כובשי העולם, והיתה פתוחה מכל צד לתאוות לב אויביה. יהודה נפלה איפוא בדרך הטבע, כאשר חדל נס קיומה.
חורבן יהודה וישראל היה תהליך טבעי של ההיסטוריה, ואילו קיומה ועמידתה היו עדות לגבורת ה'. מפני מה נטשה גבורת ה' את ישראל? מפני מה יכלה המעצמה הבבלית לכבוש את ארץ ישראל ולהחריבה? מדוע יכלו לגיונות רומי להשתלט על הארץ ולדכאה? זוהי השאלה "על מה אבדה הארץ?"
שאלה זו אינה מכוונת לסיבות הגלויות לעין כול. תשובה מסוג זה היו חכמינו ונביאינו נותנים לנו על נקלה, שהרי פי הנביא דיבר השכם והערב על תעתועי ישראל והזהירם שוב ושוב לבל ילכו בדרך המובילה אל האבדון.
גם בתשובה שנתן ה' לשאלה: "על מה אבדה הארץ?" – "על עזבם את תורתי", לא יתכן שהכוונה היא לעזיבת התורה באופן גלוי לעין, שהרי דבר זה היו הנביאים והחכמים רואים בעצמם. מסתבר, איפוא, שקיים נימוק נשגב יותר.
"לא ברכו בתורה תחילה" – חכמינו שמו את הדגש על תחילה. משפט קצר זה מכיל בתוכו רבות. אמנם עם ישראל עסק בתורה, השתדל להבינה וידע להעריך את הטובה שבה, והם גם ברכו את ה' על כך, אבל לא בתורה תחילה. התורה היתה להם ענין נוסף בין שאר הענינים שעסקו בהם. הם לא ראו בתורה את האוצר הנעלה והנשגב ביותר, הטובה אשר היא מקור כל הטובות, התפקיד אשר הוא שורש כל התפקידים. הם לא ברכו על התורה תחילה. התורה לא היתה בראש כל דאגתם והם לא ראו בה את תפקידם העליון. הם לא הקפידו על כך, שכל נתיב וכל נטיה בחיים יובילו אותם לתורה תחילה, שבכל צעד ושעל יפגשו את התורה תחילה. וכך צעדו את הצעד המכריע לקראת קצם המר.
ברגע שאנו מתחילים להעריך ולהעריץ ערכים אחדים ונכסים אחרים זולת התורה, ומייחסים להם חשיבות משלהם, כבר עשינו הכול כדי להגיע לכלל עזיבת התורה חלילה. כך אנו נותנים דריסת רגל בקרבנו לכל מיני תעתועים, ובלבד שלא נהיה מסורים לה' לבדו בכל לבנו ובכל נפשנו.
יום הזיכרון לחורבן ירושלים עשוי לעורר אותנו ולהביאנו לידי התרוממות והתעלות, למען נדע ללמוד את התורה ולקיימה כראוי. אז נזכה שתערה עלינו רוח ממרום וה' יחולל ניסים לעמו. ומתוך החורבן יקים ויכונן לנו שוב את מקדשו.