כשעמד ה"חפץ חיים" לעזוב את אחת העיירות ולהמשיך בדרכו, תוך כדי שהמתין לעגלה, שמע שיחה ששוחחו ביניהם בעלי העגלות: "אומרים כי ה"חפץ חיים" עומד לבקר בעיירתנו. אומרים עליו כי הוא צדיק נשגב וגאון גדול מאד, ואין דומה לו בעולם כולו".
ה"חפץ חיים" שחשבוהו למשולח, התערב בשיחתם ואמר: "הוא אינו כה גדול כפי שהנכם מתארים אותו, אני מכיר אותו. הוא אינו אלא יהודי פשוט שמתאמץ לשמור על ה"שולחן ערוך"".
כששמעו העגלונים את תגובת ה"משולח", הערו עליו כמות הגונה של חירופים בנוסח העגלונים, וחשבו להענישו ולא להסיעו עימהם. אולם כשראו כי ה"משולח" שומע את חרפתו ואינו משיב להם, נתרככו והסיעוהו באחת מעגלותיהם.
כשהגיעו לעיירתם, ונודע להם כי ה"משולח" שנסע עימהם, אינו אלא ה"חפץ חיים" בכבודו, אצו מיד לפייסו ולבקש את מחילתו. חייך ה"חפץ חיים" והרגיעם, שאם יש לבקש מחילה, הרי דווקא עליו מוטל הדבר ולא עליהם… שכן הוא ביטל את ה"חפץ חיים" ולא הם.