בזמן רבי ישראל מאיר הכהן, ה"חפץ חיים", גזרו בפולין כי על כל רב לדעת את השפה הפולנית על בוריה. חששו הרבנים שציווי זה יגרום לביטול תורה והתאספו לטכס עצה נגד גזירה זו. באסיפה זו הוחלט לשלוח משלחת לנשיא פולין ולבקש ממנו לבטל את הצו. למרות גילו המופלג, התנדב ה"חפץ חיים" לעמוד בראש משלחת הרבנים.
כשהציגו את ה"חפץ חיים" בפני הנשיא כרבה הראשי של ליטא ופולין, התפלאו אנשי הנשיא לשמוע שאדם כה ישיש נושא תפקיד כה חשוב.
החל ה"חפץ חיים" לשאת דבריו באידיש והסביר שהיהודים הם אזרחים נאמנים, משלמים מיסים ומתפללים לשלום המלכות. זאת, כל עוד אין נוגעים ביהדותם. אם יתערבו הפולנים בענייני היהדות, תהיה להם מפלה כפי שהייתה לשאר השונאים שהתנכלו לעם בכל הדורות.
המתורגמן עמד חיוור ומפוחד, שכן חשש מאד לתרגם את הדברים כלשונם. בעודו חוכך בדעתו מה לומר, קם נשיא פולין ודרש ממנו: "אמור לי בתמצית מה בקשתו".
מיהר המתורגמן לומר כי בקשתו של הרב היא לבטל את הגזירה שעל הרבנים ללמוד פולנית.
ענה הנשיא: "שפות רבות יש בעולם, ואין בן מדינה אחת מבין את שפת בן המדינה האחרת. אך שפה אחת יש בעולם שכולם מבינים אותה והיא שפת הלב. הרב דיבר אלי בשפת הלב. אין לי צורך בתרגום. הבנתי הכול…"
מיד חתם הנשיא על הוראה לביטול הגזירה.
