מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים, התגשם במציאות. בניו היו נטולי מולדת. רק בחלומות העתיד של תקוותיהם הם ציפו לאחוזה משלהם. אך עריסתו של איש מהם לא עמדה על אדמתו הוא. השדה, בו נטמנו אבותיהם במרחקים, היה אחוזתם היחידה עלי אדמות. הם היו "גרים", הארץ מתחתיהם היתה "לא להם" ומיאנה לשאת את כף רגלם. תלישות זו כבר חרצה את גורלם לשבט. הם היו לשיכים בעיני האוכלוסיה המקומית. האויר שהם נשמו היה בעיניה כגזל, והם נדרשו לתת פיצוי ל"טובת המדינה". בסבלות עבודה אכזרית הם שילמו למדינה על עצם הזכות להתקיים. אכן, לא נשאר זכר לאישור האלוקי על כבוד האדם.
אכן, מחזה הלילה של ברית בין הבתרים התגשם. שלושה דורות מסרו את כוחותיהם לרשות הגזירה האלוקית: את גבורת פעילות הפר, את עושר עמידות האיל, את עוז התנגדות העז ואת סבלנות היונה. העבדות שברה את גבורת הפר, הגרות רוששה את עמידות האיל, והעינוי החניק את עוז התנגדות העז. שלושה דורות של עברים היו פגרים מתים ומבותרים, כטרף לעיט של עריצות האדם.
אולם, הלה לא ראה את יד ה', המתגלה גם באימת המוות של פגרי העם. לא ראה, כי "איש בתרו לקראת רעהו", והם מצפים לאיחודם בעיצומו של הביתור. לא ראה, כי את הכל שברה העריצות, רק לא את סבלנות היונה ומסירות הכנעתה. רק לא את מעוף הציפור המתרוממת אל גבהי שחקים, למעלה מכל דאגה ועריצות. לא ראה, כי ברית אברהם וזכות אבות מרחפות על הפגרים המצפים לתקומתם. אף לא ראה את "תנור העשן ולפיד האש אשר עבר בין הגזרים האלה", לאמור: כל אותו זמן אימים ועלטה, אשר הפריד בין הגזרים המצפים לאיחודם, לא הביא בעקבותיו להתפוררות ורקבון, כל עצמו לא היה אלא לפיד מאיר, אשר הכין את בני אברהם לעתידם הגדול.
כאשר גברה העלטה, והקב"ה חישב את הקץ, הוא קרא אל הפגרים: "חיו", הרים את הגופות מן הארץ, איחד את הגזרים המבותרים. הוא ברא גוף לאומי ונפח בו רוח חיים.
"איש שה לבית אבות שה לבית", אבות ובנים הוא הקו המאפיין את כנסת ישראל. כל איש במלוא הכרת עצמאותו נכנע אל ה' בכל ישותו. בכל לבו הוא מסור לבית אבותיו כלפי מעלה – ולביתו שלו כלפי מטה! זו אבן הפינה של עם ישראל. כל איש יהודי יצא מבית הורים, שגידל באהבה את גופו ואת רוחו. ותכלית כל שאיפותיו היא לחזור ולבנות בית, לגדל את בניו בגופם וברוחם, וכך לשלם להוריו את חוב אהבתם.
בעיצומה של הגלות המרה לא איבדו את ההכרה בשליחותם המיוחדת, לא שכחו את ההשקפות והמושגים המיוחדים, המתגלמים באוצר לשונם. אב ואם ציפו לו באהבה, השפיעו עליו בדוגמה ובדיבור, מסרו את הרשמים וההשפעות התרבות – לילד הגדל בחיקם ולנער המתחנך בחברתם, וכך השלימו ההורים בחינוכו של הבן את אשר החלו בהורתו ובלידתו. כל היהדות מושתתת על כך, שכל יהודי יוולד ויתחנך לייעודו, והירושה הרוחנית של ייעודו שנמסר משמים תתנחל ותלך מדור לדור.
מן הבית הטהור תצא רוח מוסר ואהבה, והיא תחדור לכל לב. היא תצמיח שלום וישועה, שלשוא תבקשום בדרכים אחרות. אין תחליף לבית.
"איש לפי אכלו תכוסו על השה" – באיחוד זה כולם חברים שווי זכויות. כולם מנויים על השה כשותפים לאכילתו. בחברה היהודית ובקהל עם ה' לא יקפח היחיד את עצמאותו. היפוכו של דבר. רק מכח איחוד זה הוא יזכה להנות מעצמו. גם קומת העניים נשארת זקופה. גם אישיות המקבלים נשארת חופשיה. הדל זקוק לעשיר כדי להחיות את נפשו. אולם, גם העשיר זקוק לדל כדי לקיים את חובתו. זו היתה ועודנה הרוח, הבונה את החברה על מצוות צדקה.