האינטואיציה הבריאה שוללת את האפשרות שהבחירה היא תחושה סובייקטיבית דמיונית, כי: "אם אין אני לי" (כלומר, אם ה'אני' שלי בעצם איננו), "מי לי?" (אם כן, מיהו החולם את חלום האנוכיות הבחירית?).
נוסף לכך, כל מהות התנ"ך, כספר שבו הבורא מצווה על עם ישראל לקיים את מצוותיו ומודיע לו על אמצעי שכר ועונש למקיימים ולמסרבים, מבוססת על הגושפנקה האלוקית לקיומה של בחירה אישית. שכן מה טעם יש שיצווה ה' על רובוט? מהו הצדק בענישה לאדם על כך שהופעל ב"שלט רחוק" למצב של חטא? מה טעם לשלוח נביאים להזהירנו ולדרבננו, אם ההחלטה אכן אינה שלנו?
חז"ל הפרידו בין כל אירועי היקום, כולל תכונותיו הקיומיות של האדם לבין החלטותיו הדתיות הקשורות ל"תפקידו האלוקי", באומרם: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
העתיד להוולד מקבל מאת הבורא תכתיב מדויק אילו תכונות תוטבענה בכרומוזומים שלו: "גיבור או חלש, יפה או מכוער, עשיר או עני". מה שלא נגזר מראש הוא האם יהיה: "צדיק או רשע". התחום הדתי של יראת שמים נותר בתחום ריבונותו של האדם עצמו, ואין בו שום התערבות אלוקית, אסטרולוגית או ביולוגית.
אי ההתערבות והענקת האוטונומיה לאדם היא מיכולתו הבלתי מוגבלת של הבורא הכל יכול, כפי שנאמר: "הכול צפוי והרשות (העצמאית) נתונה".
עם זאת, הפרדת התחומים לא תועיל לפתור את ההתנגשות בין "הכול צפוי" בידיעה האלוקית הטרומית, שבה מצויים כל תסריטי העתיד, כולל מה שאבחר, לבין "הרשות נתונה", לבחור את אשר בלבבי.
למרות שהאדם הבוחר אינו מודע ל"צפוי מראש", ובוודאי שאינו חש שום דחף בלתי נשלט לבחור ב"צפוי" זה, מכל מקום, מהיבט לוגי לא תיתכן אפשרות בחירה, בשונה ממה שכבר היה צפוי מששת ימי בראשית.
לכאורה, נוצרת כאן התנגשות בין שני עיקרי אמונה:
א. היסוד העשירי (מעיקרי האמונה), כפי שנסח הרמב"ם:
"כי הוא, ה' יתברך, יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם, כמו שנאמר (ירמיהו ל"ב): 'גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם'.
ב. היסוד האחד עשר (מעיקרי האמונה):
"כי הוא, ה' יתברך, נותן שכר למי שעושה מצוות התורה ויעניש למי שעובר על אזהרותיה. וכי השכר הגדול – העולם הבא, והעונש החזק – הכרת".
את הסתירה מיישב הרמב"ם על בסיס הפסוק: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" (ישעיה נ"ה, ח'). מופרכות הפרדוקס אינה אלא במישור שבו שוררים חוקי ההיגיון. חוקים אלה עצמם הם בריאה של מי שסידר את כוכבי המושכלות במשמרותיהם הלוגיות ברקיע השכלי. כשם שאין הבורא כפוף לחוקי הפיזיקה, שהרי הוא זה שבראם, כך אין הוא מוגבל על ידי חוקי ההיגיון.
הפרדוקס הוא בלתי אפשרי רק באטמוספרת ההיגיון שאנו נתונים בה. בעבור הקב"ה, ה"מצוי" מחוץ לאטמוספרת ההיגיון והוא מחוללה, אין הפרדוקס מן הנמנע.
שני העיקרים הסותרים הללו הם אמת מוחלטת: ידיעתו של הקב"ה מראש יוצרת את האירועים, וכל מעשי האדם אינם אלא "תסריט אלוקי" מוחלט: "הכל צפוי". עם זאת, אוטונומית הבחירה של האדם גם היא אמת מוחלטת: "הרשות נתונה".
קשייו של שכל האדם לתפוס את חפיפת העקרונות הסותרים הללו, אינם שוללים את קיומם ההדדי. ההיגיון עצמו מאשר את יכולתו של הבורא לממש דבר והיפוכו, אלא שאין ביכולת האדם לקלוט כיצד הדבר אפשרי בגלל מוגבלותו של ההיגיון האנושי.