סודה של פרשת משפטים מתגלה היטב בפסוק הבא ובהלכות שניתן להסיק ממנו:
"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו… עזוב תעזוב עמו…" (שם כ"ג).
מקבילה לפסוק זה אנו מוצאים בספר דברים: "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמתם מהם, הקם תקים עמו" (דברים כ"ב).
מתוך עיון מדוקדק בכתובים הסיקו חז"ל כי מדובר בשתי חובות שונות. חובת הפריקה של משא הבהמה הרובצת על הקרקע באפס כוח, וחובת העזרה בטעינה על גב החמור העומד שוב על רגליו והכנתו לדרך.
והיה, אם הזדמנו לאדם שתי המצוות יחד בבת אחת, כגון שני חמורים – אחד רובץ תחת משאו, והשני מצפה להטענה, חובת הפריקה קודמת לחובת הטעינה של הבהמה השניה. שכן על ידי פריקת המשא מגב הבהמה, מקיים האדם מצווה נוספת של מניעת צער בעלי חיים החייבת אף היא מן התורה.
עתה, שימו לב!
ההלכה האחרונה עשויה להשתנות. עלול להווצר מצב שבו יהיה האדם חייב לנהוג בצורה הפוכה, כלומר, קודם לעזור בטעינה ורק לאחר מכן בפריקה. הידעתם מתי? כאשר הנחלץ לעזרה שונא את בעל החמור המצפה שיעזרו לו בטעינה.
במקרה כזה פוסקת ההלכה, שעל הנחלץ לעזרה לנטוש את החמור הכושל ולעזור לשונאו להטעין את המשא. מדוע במקרה שקיימת שנאה דורשת ההלכה קודם להגיש עזרה לשונא?
התשובה היא: "לכוף את יצרו עדיף" (בבא מציעא, דף ל"ב).
אנו עוצרים ליד מילים אחרונות אלו, ולעינינו נפרשת התפיסה ההלכתית של מושגים כמו צדק, משפט ויושר. זוהי תיאוריה השונה מהותית מהשקפת משפט העמים על מושגים אלו. הבה נעמיד אותן זו מול זו.
הצדק המשפטי הטבעי, מגמתו להגן על האדם ועל רכושו מפני התנכלויות הזולת או החברה. מטרתו העליונה: תן לכל אדם את שלו, דאג שיישמרו זכויותיו הצודקות. זו מהותו – לשמור על גבולות הצדק והיושר. הגישה היא מעשית, נכונה, ואין לה כל יומרות מחנכות.
אולם בפרשתנו אנו מבחינים במוטיב נוסף היוצר תיאוריה שונה לחלוטין.
לאור ההשקפה המקובלת לפי הצדק הטבעי חייב אני תמיד לעזור בתחילה לפרוק את המשא הבהמה הכושלת (ובכך גם למנוע את צערה, נוסף להושטת העזרה לבעל הבהמה). את החובה הזו מגמישה ההלכה בהתאם לנטיותי, אבל בצורה הפוכה. ההלכה מתאימה את עצמה ליצר השנאה שעלי לכוף ולשנות. הצדק ההלכתי אינו רק משפטי, כי אם גם מוסרי. יעדו העליון: חינוך האדם ועיצובו מחדש.
כפיית הלב להושיט עזרה לשונא, בכוחה להקהות עוינות זו ולפתוח פתח ליחסים משופרים יותר.