האלוקים ציווה על משה להורות למלך מצרים לשלח את בני ישראל מעבדות לחירות.
משה ואהרן הופיעו בארמון כשלבם חדור אמונה בבשורת האלוקים, אך פרעה הגיב לעומתם: "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל" (שמות ה', ב').
מי הוא זה שבשמו אתם מפירים את הסדרים המקובלים במדינה זו, מתסיסים את המוני העבדים ומשבשים את עבודתם?
פרעה גם מיהר להוכיח למנהיגים בלתי קרואים אלו, מיהו בעל הבית האמיתי בארץ זו. הוא ציווה לאמור:
"לא תאספון לתת תבן לעם ללבון הלבנים… הם ילכו וקוששו להם תבן. ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו. כי נרפים הם" (שם ה', ז'-ח').
מעתה על עובדי הכפיה, הבונים את ערי המסכנות, לדאוג גם לחומר הגלם לתעשיית הלבנים. עם זאת, עליה להשלים את מכסת הלבנים "הקבועה בחוק".
התעללות חדשה זו הוסיפה ממד של סבל:
"ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן, והנוגשים אצים לאמור: כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן" (שם ה', י"ב-י"ג).
מאותו יום התרוצצו בני ישראל ביום ובלילה כחיות נרדפות בחיפוש אחר התבן הארור. הם הופקרו לשרירות לבו של כל נוגש.
וגרוע יותר, אם לא הצליחו עובדי הכפיה להשלים את חוק הלבנים היומי, היו המצרים נוטלים את בניהם הנולדים להם, וכובשים אותם בבניין.
מהו הפלא, שכאשר פגשו עבדים רווי סבל אלו את משה ואהרן, הטיחו בפניהם את כל הזעם שהצטבר בלבם על התערבותם הבלתי רצויה בחצר פרעה. הם ראו בהם את האשמים הישירים להרעת תנאי חייהם:
"ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה… לתת חרב בידם להרגנו" (שם ה', כ"א).
רוחו של משה סערה למראה הסבל הגובר. הוא שב אל האלוקים: "למה זה הרעתה לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך" (שם ה', כ"ב-כ"ג).
אתה האלוקים, אומר משה בנהמת לב, עוסק בתכנון גלובלי של גאולת עם, ובאותה שעה, כביכול, מתעלם מזעקותיהם של ילדי ישראל. כלום אין ערך לייסוריו של הפרט?
וכי נדרש מן האדם ציות עיוור? כלום עליו להתעלם מההיגיון ומהמתרחש במציאות?
אולם לא בציות עיוור מדובר כאן, כי אם בליטושה של הכרת האמת. הניסיון מבחן הוא לאדם עד כמה מהווים הערכים והאמיתות שבהם הוא מאמין חלק ממהותו. אדם שחונך על חובת העזרה לזולת, עלול להיקלע למצב שבו הגשת העזרה תסב לו צער והשפלה.
העמידה בנסיונות החיים מבחינה בין מי שערכיו ואמונותיו מעצבים את המציאות שאליה הוא נקלע, לבין מי שנגרר אחר המציאות, כמשה, ברגע זה, שסבלו הגובר של העם העכיר את האמת שנגלתה לו במראה הסנה והרהר אחר מידות האלוקים.
