כאשר האדם משנן לעצמו את הדברים שהוא רואה, הוא מתחזק באמונתו עד שהוא חש בעומק הדברים ומציאותם בצורה בהירה מאד. ישנם דברים שאין האדם מבינם עד עומקם, אך אין הוא חש צורך בהסברים ובהבנה כאשר הוא חש אותם. אם נבקש אדם להסביר את היופי שהוא רואה בנוף, קרוב לוודאי שהוא יענה שאינו זקוק לביאורים מדוע הנוף יפה, שהרי הוא נהנה ממנו. כשאדם שומע יצירה מוסיקלית יפה ונהנה ממנה, אין הוא נזקק לשכלו, די לו בהנאת השמיעה. כך אם נשאל אדם מה הם החיים, יתקשה להסביר לנו, כי די לו בעצם תחושת החיים. וכך גם באמונה – כאשר האדם מרגיש בחוש את קרבת האלוקים, אין הוא זקוק להסברים ולביאורים.

אך אין די ביצירת הרגשה זו, צריך גם ביסוס הגיוני של האמונה. זאת מפני שהרגשה זו היא בדרך כלל זמנית ועוברת, וביסוס הגיוני הוא קבוע.

כותב הרב וולבה: "כל אדם מחפש חוויות גדולות מחוצה לו. הוא מקווה כי חויה גדולה מאד תרומם אותו ותבטל את הקטנוניות שבלבו. הייתי פעם על הר גבוה מאד. בעמדי על הפסגה ובהסתכלי בנוף העצום מסביב, הרים עטופי שלג מימי בראשית, מרחב מרהיב עין, אמרתי לעצמי: במעמד כזה בודאי מתבטלות בקרבי כל המידות הקטנטנות. כל זה בודאי בטל מעתה, נופל ממני כבגד בלוי, ולא יחזור עוד לליבי. מעתה אהגה בדברים גדולים ואמיתיים! ובו ברגע מששתי בעצמי לראות אם אמנם השתניתי והייתי לאיש אחר. נוכחתי לדעת, כי בפנימיותי לא השתנה מאומה. נשארתי אותו אדם קטן כשהייתי, החוויה הגדולה של נוף נהדר זה, רק חיפתה לרגע על הקטנות שבקרבי!"

מה שמשיג האדם בשכלו על פי השגת חושיו וחשבון מתימטי, אינו נקרא 'שלו', שהרי ההשגה נתונה היא לו. רק האמונה שהיא בנויה על בקשת האמת בסילוק הנגיעות, ועל ידי כך מבחין להכיר את הישרות שבלב. זה נקרא שלו, שהרי זה אצלו בבחירה שבחר לבקש את האמת הישרה".