שני עקרונות בסיסיים טמונים בשמירת השבת.
הראשון שבהם הוא יסוד אמונתנו כעם ה':
ששה ימים בשבוע אנו עסוקים במלאכתנו ודואגים לפרנסתנו. והנה, אך מגיעה השבת עוזבים אנו את כל עיסוקנו. אין זאת משום שסיימנו אותם, שהרי שמורה לנו עדיין עבודה רבה לימים יבואו. "חופשה" זו בעיצומה של היצירה היא אות לאמונתנו בבורא העולם, שיצר את העולם בששה ימים. מה שמונע מאיתנו מלהמשיך בעיסוקנו השיגרתיים, הוא רק ההכרה כי יש אדון לבריאה ואנו עושי רצונו.
מאחר שה' ציוונו: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ח') – שובתים אנו מכל מלאכתנו.
הטעם השני: יציאת עם ישראל ממצרים הביאה לתמורה באופי העם. אם קודם לכן היה עם ישראל טפל לעמים אחרים, מאז הוא נעשה לגורם רב ערך במשפחת העמים. אם עד יציאת מצרים חי העם בצל עמים אחרים, הרי שמאז הוא נועד להיות עם סגולה המורה לעולם כולו את הצדק, המוסר והיושר האלוקי.
כדי שהדברים יחרטו בתודעתנו נקבע יום השבת. בהינתקותנו בשבת מחיי העולם השוטפים, ממחישים אנו לעצמנו את עובדת היותנו בני חורין ואת ייחודנו משאר העמים. בעוד שהאנושות טבועה בחיי חומר, מקדיש עם ישראל חלק מחייו לחיי רוח. ובהיות ימי המעשה סמוכים ליום השבת, שופע עליהם אור רוחני.
מהות השבת: אות וזכרון לבורא העולם מחד, ולהיותנו עם נשגב, מאידך. שני רעיונות אלו מצויים בברכת הקידוש: "ושבת קודשו באהבה וברצון הנחילנו… כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים".
בהיות היהודי שובת ממלאכתו ביום השביעי, הריהו מוציא את עצמו מעולם החולין ונכנס אל עולם הקדושה. אין כלל פלא בעובדה כי הרבה מבינינו, אשר במשך ימות השבוע טרודים בעול פרנסה, הופכים ביום שבת לאנשים שקטים ושלווים. אפילו אותו קשה יום, מתהלך ביום השבת כבן מלך שליו ושמח. שינוי קוטבי זה מתאפשר הודות לציווי כי ננתק את עצמנו מכל עשייה ביום השבת. ההכרח להמנע מכל קשר עם עסקי פרנסה ואף מדיבור אודותם, הוא אשר מאפשר לאיש ישראל להתהלך ביום השבת כבעולם אחר.
בשמירה על חירותו של העם, בפיתוח נפש בני האומה ובטיפוח המשפחה היהודית, תרמה השבת תרומה נכבדה לעם בעל ערכים מוסריים וחברתיים. אין פלא כי בני העם היהודי מחוננים בתחושות של קירבה לזולת ושל אחריות ציבורית, ומעייניהם אינם מצטמצמים לדאגותיהם האישיות בלבד. תרומת השבת לכל אלו היא גדולה ביותר.