יעקב שב לארץ כנען לאחר עשרים שנות שהות בחו"ל. הוא מתקרב אל גבולה עם משפחתו הענפה ורכושו הרב, והחרדה ממלאת את לבו. יעקב היה מודע לכך כי עשיו אחיו עדיין זועם. חלום הנקמה על הברכות שנלקחו ממנו בערמה, טרם נגוז. יעקב חשש מאד מפני תוצאותיו של העימות עם עשיו. עימות שהשלכותיו הרוחניות והמעשיות עלולות להיות הרות אסון.
האחים, שתהום כה עמוקה פעורה ביניהם, נפגשו. יעקב, שכאמור חשש מפני פגישה זו, הקדים ושלח אל עשיו משלחות פיוס עמוסות מתנות. הוא גם התפלל לפני האלוקים שישמרהו מפני חרבו של זה. הוא אף התכונן למאבק מזויין, אם עשיו, הקרב ובא בראש ארבע מאות לוחמים, יכפה עליו את המאבק.
לאיטם התקרבו זה לעבר זה, והמאורע המפתיע התחולל:
"וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו ויפול על צווארו וישקהו ויבכו" (בראשית ל"ג, ד').
האם מובנם של חיבוקים ונשיקות אלו היתה הפלת מחיצות האיבה והכרזת "לא עוד מלחמה", או שמא אינם אלא מעשה הונאה הבא להרדים את יעקב ולפגום בעירנותו לבל יחשוש ממזימות אחיו?
שתי האפשרויות כאחת מצאו את ביטויין בדברי חז"ל:
"יש שדרשו לומר, שלא נשקו בכל לבו. אמר רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא, בידוע עשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו" (רש"י ל"ג, ד').
אכן, מחלוקת זו הינה כמקשה אחת – הערכת מצב נכונה. היא מורה לנו על היחס של עשיו כלפי יעקב. יחס הנע בין רצון להשמיד ולהרוג מתוך שנאה כבושה, לבין הכרה בעליונותו הרוחנית והמוסרית של האח הצעיר. עליונות הטומנת בחובה ברכה לכל, גם לו עצמו, לעשיו הבכור.
הכל טמון באותה פגישה. גם הונאה, גם רצון להרדים, גם רגע של רחמים אמיתיים וגם רגע של פיוס. זוהי הדו-ערכיות במלוא הדרה, השולטת מאז ביחסי יעקב ועשיו. מאז ועד היום.
ציר הפרשה אינו סובב רק אודות הפגישה הפרטית של יעקב ועשיו. פרשה זו היא אב טיפוס לכל אחד מאלפי "המפגשים" בין "יעקב" ל"עשיו" בהיסטוריה (עמי אירופה מייצגים על פי תפישת חז"ל את צאצאי עשיו). "מפגשים", שהדו ערכיות והחשדנות שלטו בהם. עם רגעי החסד, החיבוקים והנשיקות, שלפרקים היו שזורים בהם, היא הצמיחה גם תוצאות נוראות. הדברים הללו חקוקים בתולדות עמנו ובולטים היטב גם בימינו.
