סיפור נס חנוכה

הקדמה

בית המקדש השני נבנה על ידי כורש, מלך פרס, ועמד על תילו ארבע מאות ועשרים שנה. לאחר בנין בית המקדש, המשיכה פרס לשלוט על העולם במשך שלושים וארבע שנים, עד שעבר השלטון למלכות יון.

היוונים, צאצאי יפת, היו מקור החכמה של אומות העולם. גדולי הפילוסופים כאריסטו וחבריו נמנו עם בני יוון. לשונם נחשבה ללשון היפה ביותר מבין לשונות הגויים, וכתבם נחשב לכתב היפה ביותר לאחר כתב לשון הקודש.

למרות חכמתם של היוונים, הם עבדו עבודה זרה והאמינו בקיומם של אלים שונים, שאותם ציירו בדמות אדם.

גוף האדם זכה אצלם להערצה רבה. הם העריצו את יופי הגוף, את הכח ואת הגבורה. הם הקימו איצטדיונים רבים ברחבי יוון, בהם התחרו בני אדם במשחקי גבורה.

משחקים אלו, התקיימו לכבוד האלים ונפתחו בטקסי הקרבת קרבנות. לפי אמונתם, מי שיפגין את כוחו ואת גבורת גופו באופן הטוב ביותר ימצא חן בעיני האלים.

אלכסנדר מוקדון

בקצה ממלכת יון שכנה מקדוניה. מקדוניה, היתה ממלכה קטנה בפני עצמה, אולם דמתה ליוון בשפתה ובאופיה התרבותי. על ממלכת מקדוניה שלט פיליפוס. הוא שאף לאחד את ארצו עם יוון ולהסיר בכוחות משותפים את עול פרס מעל צווארן של שתי הממלכות.

פיליפוס אימן צבא מובחר, ובעזרתו הצליח להשתלט על ממלכת יון כולה. מעתה, היו ממלכות יון ומקדוניה לממלכה אחת מאוחדת.

פיליפוס לא זכה לראות בהתגשמות חזונו להלחם בפרס, שכן אחד מעוזריו התנקש בחייו.

בנו, אלכסנדר מוקדון, היה בן תשע עשרה שנה כשהומלך תחת אביו, אולם כבר אז היו כוחו וגבורתו לשם דבר. מראהו הצביע על ייחודו ועל גבורתו. שערותיו כשערות הארי, עיניו גדולות ושונות זו מזו בצבען – האחת שחורה והשניה תכולה. שיניו מחודדות וקולו כקול השור. בטרם עלה על כס המלוכה, למד את יסודות החכמה מאריסטו הפילוסוף. הלה לימדו את שבע החכמות שטבע הבורא בעולמו.

אלכסנדר היה לוחם ללא חת, אולם התייחס בהגינות לבני עמו, וממילא היה נערץ על ידם. הוא הצטיין בטכסיסי מלחמה ובאומץ לב ויצא למלחמות עוד בחיי פיליפוס אביו, למרות היותו נער רך בשנים.

מיד כשהומלך על ממלכת יון המאוחדת, יצא להגשים את חזונו של אביו: להסיר את עול מלכות פרס מעל ארצו.

אלכסנדר יצא למלחמה בלתי שקולה. שכן צבא דריווש, מלך פרס היה גדול פי כמה מצבאו של אלכסנדר הצעיר. אך אלכסנדר הצליח לנצח את צבא דריווש ולהסיר את עולו מעל צווארו.

עתה התפנה לכבוש את כל הממלכות שנותרו נאמנות לדריווש, ואט אט התקדם לכיבוש העולם העתיק כולו. הוא השליט את מרותו בארצות הכבושות והקדיש תשומת לב מרובה להנחלת החכמות לכל הגויים והממלכות.

כשרצה אלכסנדר לכבוש את העיר צור שהיתה מבוצרת בחומה עבה, לא עלה בידו לכבשה. הוא פנה אל הכהן הגדול שבירושלים וביקש שיצא לעזרתו – ישלח לו חיל לעזרה ויספק מזון לצבאו. אולם עם ישראל סירב לבקשתו, כיוון שבתקופת חורבן בית המקדש הראשון נענש צדקיהו המלך על שמרד במלך בבל.

הכותים שבשומרון, ששנאו את ישראל, מיהרו לנצל מאורע זה לטובתם. הם באו לפני אלכסנדר וליבו את זעמו כנגד היהודים: "היהודים אינם מוכנים להגיש לך עזרה, הם מורדים בך ונאמנים למלך פרס, אויבך. יתר על כן, בירושלים יש מקדש, שהיהודים אינם מאפשרים להיכנס אליו לכל אשר ערלה בבשרו".

לאחר שבעה חודשים שבהם עסק אלכסנדר בכיבוש העיר צור, החליט לעלות על ירושלים ולהחריבה.

השמועה על אודות תכניותיו הגיעה לארץ ישראל. בירושלים היה אבל גדול, בכי, צום ומספד, ובבית המקדש נישאו תפילות ונזבחו זבחים להצלת עם ישראל מידו של הכובש.

בתקופה זו היה מנהיגם הרוחני של היהודים שמעון הצדיק, הכהן הגדול.

כשהתקרב אלכסנדר לירושלים, יצא שמעון הצדיק לבוש בשמונת בגדי כהונה גדולה בראש נכבדי ישראל, ולפניהם צעדו אלף פרחי כהונה נושאי לפידים. משלחת זו פנתה לקדם את אלכסנדר ולהכריז על נאמנותם של ישראל אליו.

לילה שלם צעדו המחנות זה לעבר זה, וכשעלה עמוד השחר, נפגשו. כשהבחין אלכסנדר בשמעון הצדיק, אירע דבר פלא:

הכובש האדיר ירד ממרכבתו והשתחווה לפני שמעון הצדיק, רבם של היהודים.

"מה הינך עושה? כיצד הינך משתחווה לפני יהודי?" נזעקו שריו של אלכסנדר.

הסביר להם אלכסנדר: "דעו לכם, שדמות דיוקנו של יהודי זה מהלכת לפני ונלחמת את מלחמותי, כך שזכותו עמדה לי לכבוש את כל הממלכות שכבשתי".

אלכסנדר מיהר לפנות אל שמעון הצדיק ולברר את מטרת צאתו לקראתו.

השיב לו שמעון הצדיק: "מלך נכבד, סבורים אנו כי הכותים הוליכו אותך שולל. בירושלים, יש בית שבו מתפללים תמיד להצלחתך ולשלום מלכותך. עתה מנסים הכותים להסיתך להחריבו. לו ידעת את טיבו של בית קדוש זה, לא היה עולה על דעתך לפגוע בו".

אלכסנדר נסוג מתכניתו להחריב את ירושלים ואת בית המקדש. הוא מסר את הכותים בידם של היהודים לעשות בהם כטוב בעיניהם.

היהודים קשרו את הכותים לזנבות סוסיהם, ויצאו בדהרה על גבי הקוצים והברקנים לעבר הר גריזים שבשומרון, מרכז העבודה זרה של הכותים.

הם עשו להר גריזים את שביקשו הכותים לעולל לבית המקדש. הם חרשוהו, השמידו כל זכר לעבודת האלילים וזרעו בו מאכלי בהמה כדי לבזות את המקום.

נס זה התרחש בכ"ה בטבת אשר נקבע כיום טוב שאין מתענים ומספידים בו.

אלכסנדר בבית המקדש

אלכסנדר הצטרף אל שמעון הצדיק ועל חכמי ישראל בדרכם אל ירושלים והתקבל בה בכבוד מלכים. כשהובילו אותו אל בית המקדש, התעוררה בעיה, כיצד יסבירו למלך שעליו לחלוץ את מנעליו?

יהודי בשם גביהא בן פסיסא הכין שתי אנפילאות מפוארות ושיבץ בהן שתי אבנים טובות שערכה של כל אחת מהן עשרת אלפים כסף.

הוא הושיט למלך את האנפילאות והסביר: "כבוד המלך, רצפת בית המקדש חלקה, ואנו חוששים פן ייכשל כבודו וימעד. אנו עצמנו חולצים את נעלינו ומהלכים יחפים בבית הקדוש כדי להימנע מהחלקה".

האנפילאות מצאו חן בעיני אלכסנדר והוא ניאות לחלוץ את נעליו ולנעול אותן. המשך הסיור התאפשר והמלך ראה מקרוב את יופיו והדרו של המקדש, אולמותיו וחצרותיו.

בתום הסיור בבית המקדש, ביקש המלך מהיהודים לפסל פסל בדמות דיוקנו ולהציבו בחצר העזרה בין האולם למזבח. "רצוני שיהיה לי זכר בבית גדול זה", הסביר אלכסנדר, אולם לא ניתן היה למלא את משאלתו. שמעון הצדיק הציע לו:

"אם ימצא חן בעיני המלך, מציעים אנו שבני הכהנים הנולדים בשנה זו, ייקראו בשם אלכסנדר, וכך יוזכר שמו של המלך באופן קבוע בין כותלי בית המקדש. כמו כן, בכל השטרות שייכתבו מהיום והלאה יציינו את התאריך ביחס לשנות מלכותו של המלך, ובכל שנה יצוינו השנים שחלפו מאז ביקור המלך בירושלים". הצעתו של שמעון הצדיק התקבלה על ליבו של המלך.

אלכסנדר יצא מלא הערצה מבית המקדש ומשמעון הכהן הגדול והותיר אחריו כסף, זהב ומתנות רבות.

מאותה תקופה שררו יחסי חיבה בין אלכסנדר ליהודים. אלכסנדר תמך בהם כדי שיוכלו לעסוק בתורה, התחשב בצורכיהם המיוחדים ואפשר להם חופש דת מוחלט.

מלכותו של אלכסנדר מוקדון היתה תקופת חסד לבני ישראל, אולם תקופה זו לא האריכה ימים.

אלכסנדר כבש את פרס, שעדיין היתה תחת מלכות המלך דריווש, והרחיק נדוד אל מחוזות עלומים ורחוקים, מעבר להרי חושך, כדי להביא את מלכותו להכרה כלל עולמית.

אלכסנדר לא זכה להנות הרבה מפרי עמלו. לאחר שתים עשרה שנות מלוכה הוא מצא את מותו בהתנקשות אחד משריו, שהחדיר סם מוות ליינו. הוא נקבר באלכסנדריה במצרים, העיר שבנה כדי להגדיל את שמו ולהותיר לו זיכרון לדורות עולם.

ברגעי חייו האחרונים, כשהבין שקצו קרב ובא, חשש שיקום אחריו מלך כמוהו שימלוך על העולם כולו. לכן הורה לחלק את ממלכתו לשנים עשר חלקים, ולמנות על כל חלק אחד מסריסיו.

תכניתו לא יצאה לפועל. סריסיו לא הצליחו לשמור על שלום בין חלקי הממלכה, ופרצו ביניהם מלחמות רבות. בסופו של דבר התפצלה יון לארבע מלכויות:

תלמי, משנהו של אלכסנדר, מלך על מצרים ועל סביבותיה. סליקוס על יהודה, על אשור, על בבל ועל חלק מאסיה. אנטיגנוס הראשון על פרס ועל שאר ארצות אסיה, ואילו פיליפוס מלך על מקדוניה ועל יון.

בין יורשי אלכסנדר פרצו מלחמות עקובות מדם. כל אחד מהם שאף להרחיב את ממשלתו ולנגוס בממלכת רעהו, עד שעלה בידו של תלמי, מלך מצרים, להשתלט על ארץ יהודה שהיתה בשליטת סליקוס.

תלמי עלה על ירושלים בערמה, במסווה של הקרבת זבח בבית המקדש. הוא ניצל את תמימותם ואת נאמנותם של היהודים שלא ראו בו אויב, השתלט על ירושלים באכזריות גדולה ולקח בשבי למעלה ממאה ועשרים אלף איש. שלושים אלף איש מהשבויים גויסו לצבא, והיתר, זקנים, נשים וטף, נמכרו לאנשי הצבא. הוא הרס את חומת ירושלים והכביד על יושביה במיסים.

גם מצבם הרוחני של היהודים הדרדר מאד. שכנותם ליוונים נתנה את אותותיה ורבים אימצו את השקפותיהם, את מעשיהם ואת שפתם של היוונים. יהודים רבים ירדו לאלכסנדריה שבמצרים, וגם שם הושפעו משכניהם.

בעוד מצבם הרוחני והגשמי של ישראל מדרדר, מת תלמי הראשון, ואת מקומו תפס בנו, תלמי פילודולפוס. בתקופתו שבו השלווה והמנוחה לארץ ישראל ולירושלים, אולם מצבם הרוחני של היהודים הוסיף להדרדר.

צדוק ובייתוס

אנטיגנוס היה גדול הדור לאחר פטירת שמעון הצדיק. הוא העמיד תלמידים רבים. אולם שניים מתלמידיו יצאו לתרבות רעה בעקבות דרשתו המופיעה בפרקי אבות: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס". הם הבינו דרשה זו בצורה מעוותת לחלוטין.

היו אלו צדוק ובייתוס שמיהרו לתלות בדברי רבם את ניצני הכפירה שפעפעו בליבם: "בתורה מובטחת אריכות ימים בזכות מצוות שילוח הקן וכיבוד אב ואם. כיצד ניתן לומר כי אין לאדם לצפות לשכר טוב על מעשיו הטובים?" התפלאו השניים, ומיד הגיעו למסקנה: "אילו ידעו אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים, לא היו אומרים כך".

מיום זה יצאו צדוק ובייתוס לדרך חדשה. הם קיבלו את דברי התורה שבכתב, אולם את התורה שבעל פה המפרשת את התורה שבכתב לא קיימו. הם היו למחטיאי הרבים והנחילו את שיטתם הכפרנית לתלמידיהם. הם ייסדו את כת הצדוקים וכת הבייתוסים שגרמו צרות רבות לעם ישראל, והתחברו לכותים במטרה להרבות כפירה בה' ובתורתו.

למרות שהצדוקים והבייתוסים היו מיעוט בעם, החלו דעותיהם הכפרניות להתפשט בקרב מחנה ישראל.

תרגום השבעים

לתלמי המלך, שהיה חכם בכל החכמות, היה תחביב לאסוף ספרים. הוא הוציא הון עתק על תחביב זה, אסף רבבות ספרים מכל קצות העולם, בכל השפות ובכל הנושאים, ובין השאר צירף אל האוסף ספרי דתות מכל אומות העולם.

אמרו לו חכמיו ושריו: "כל הספרים שאספת עד היום הינם הבל ורעות רוח לעומת ספר התורה של היהודים. תורתם לא תורגמה לשום שפה, והיא כתובה רק בשפתם. היו אנשים שניסו לתרגמה ליוונית, אך הם נענשו מיד".

תלמי לא נרתע. רצונו להשיג את הספר היה עז, והוא החליט לעשות הכול כדי להגשים את שאיפתו: לתרגם את התורה ליוונית ולצרפה אל הספרים שבבית גנזיו.

ניגש אליו אחד משריו, אריסטיאוס, ושאלו: "אביך, תלמי הראשון, שבה יהודים רבים מיהודה ומירושלים. את חלקם צירף לצבאותיו ואת רובם מכר לעבדים ולשפחות. האם יהיה הוגן להעתיק את תורתם וליהנות מתרגומה, כשבממלכתך משועבדים בני עמם?"

תלמי הכיר בצדקת דבריו. מיד פקד על כל תושבי ארצו: "כל איש המחזיק בעבד או בשפחה מבני היהודים, עליו לשחררם תיכף ומיד. על כל עבד, יקבל בעליו פיצוי של מאה 'פרחים' (מטבע באותה תקופה), ואילו כל הממרה את פקודת המלך, יוחרמו נכסיו לטובת אוצר המלוכה". למעלה ממאה ועשרים אלף יהודים יצאו לחופשי וקיבלו היתר לשוב לארצם.

כצעד השני, החליט לשלוח אל מקדש ה' בירושלים נדבה רחבת יד.

תלמי הזמין צורפים מיוחדים שייצרו שולחן זהב טהור עשוי מקשה אחת, שני כדי זהב, שני כדי כסף ושני גביעי זהב. בכלים אלו שיבצו כחמשת אלפים מרגליות טובות, נוצצות וזוהרות שהפיצו נוגה נפלא וחרטו בהם ציורים יפים.

נוסף לכלים אלו, הוא צירף מתנות לאלעזר הכהן הגדול ולזקנים היושבים בירושלים, וכן איגרת שבה כתובה בקשתו: "אבקש שתשלחו אלי ספר תורה ועימו שבעים ושנים זקנים מזקני ישראל".

כשהגיעה משלחת היהודים למצרים עם ספר התורה, ערך לכבודם תלמי קבלת פנים מפוארת במשך שנים עשר יום. הוא שוחח עמם בנושאים שונים ומגוונים והרבה להתפעל מחכמתם ומבינתם היתירה.

לאחר קבלת הפנים החלה מלאכת התרגום. תלמי הכין מבעוד יום בעבור אורחיו שבעים ושניים בתים על אי בודד ושקט הנמצא במרחק מיל מאלכסנדריה.

הזקנים לא ידעו את מטרת בואם לאלכסנדריה, שכן באיגרת המלך לא הוזכרה כוונתו לתרגם את התורה, אלא רק בקשתו לשלוח אליו ספר תורה ושבעים ושניים זקנים. רק לאחר ששיכן כל אחד מאותם זקנים בבית נפרד, נכנס תלמי אל כל אחד ואחד מהם וביקש ממנו לתרגם את חמשת חומשי התורה ליוונית. והזקנים נאלצו להענות לבקשתו.

תלמי העמיד לרשות הזקנים את התנאים הטובים ביותר. הוא דאג לכל צורכיהם, ואף הניח להם לעסוק בתורה בחלק מהזמן. וכיוון שלא הכירו את הכתב היווני די הצורך, הוצמד לכל אחד מהם סופר יווני שתפקידו היה לכתוב את התורה כפי שיפרשנה לו.<