צבאותיו של אלכסנדר הגדול נחלו ניצחונות מזהירים בשדות הקרב נגד עמי המזרח. גדול יותר מנצחונם בשדה הקרב היה ניצחונה של התרבות היוונית ושל הנימוסים היווניים שהביאו עימם חיילות יוון. רוחו של יפת מלהיבה את היצרים, ולכן לא היה לה כל קושי למצוא אוזן קשבת בקרב העמים המנוצחים. רק יהודה התייחס בבוז ובשאט נפש לכל התועבות האלה, אשר עמים אחרים ראו בהם את שיא החכמה. רק בחורי יהודה היו מחוסנים נגד פיתויי היוונים ונגד צורת העבדות החדשה שקישטה את כבליה בפרחים. שומרי התורה בטהרתם דחו נמרצות את פיתויי האלילים, ובכך עוררו עליהם את חמתו של מלך סוריה היווני אשר הכריז מלחמת שמד נגד התורה.
אך על אף הכול, די היה בניצוץ של יראת ה' בליבו של הכהן הגדול הזקן ממודיעין כדי לעורר את אומץ רוחם של בניו. די היה בהתלהבותה של משפחה אחת כדי להצית את האמונה בלב כל העם. הקלגסים של הרודן הסורי-יווני ברחו מפני אומץ רוחם של לוחמי ה'. יד החשמונאים גברה על מלכות הרשע והם טיהרו את הארץ ואת המקדש, החזירו את התורה על כנה והשליטו אותה מחדש על עם יהודה. לא אומץ ליבם וגבורתם של המכבים, ולא נצחונותיהם המזהירים של גיבורי יהודה היו אלו אשר לכבודם תיקנו חז"ל את שמונת ימי הזכרון, כי אם ה"חנוכה", חנוכת בית המקדש והמזבח. הנרות הם סמל החג, ונרות אינם מסמלים מלחמה או כיבושים ושלטון.
לא יהודה המכבי, גיבור החיל, ניצח את אנטיוכוס, כי אם הנר היהודי. הוא אשר ניצח את הזוהר החיצוני של היוהרה היוונית. רוחו של מתתיהו היתה צוק איתן אשר אליו התנפצו אליליה התפלים של יוון. רוח זו, ולא חרב המלחמה ולא כתר מלכות המשולב בכתר כהונה, היא שהצילה את תורת ישראל.
פעמים זוהר יווני חיצוני וכוזב מאיים לשלול מרוח התורה את זכות השלטון על בתי ישראל ולבותיו ומנסה להוליך שולל את צעירי יהודה הנוהים אחר תרבות יוון המבקשת להרחיקם מה' ומתורתו ומסתפקים בשטחיות חסרת כל תוכן והגיון. גם אז עלינו לדעת ולזכור, כי רק בעומקן של האמת והאמונה אשר בדבר ה' אנו מוצאים הרמוניה נפלאה ויופי מוסרי ורוחני. במשנה מרץ ושמחה יתירה עלינו להדליק בבתינו את נרות החנוכה ולברך את ה' על אשר נשתמרה התורה בבתינו, למען יכפרו הם על עוון המקדש. כל בית בישראל יהיה מבצר תורה, אשר אליו תתנפץ רוחו של אנטיוכוס, גם אם רוח זו נישאת בידי יהודים.
