תוך כדי הליכת הרב בסימטאות העיר, מצא נבלת חמור המעלה צחנה.
פנה הרב אל השמש שנתלווה אליו בדרכו, וביקש ממנו לסור ולקנות אריג שחור, עבה ואטום. כששב השמש עם האריג, ביקש הרב כי יעטוף היטב את נבלת החמור וידאג להובילה אל פתח בית הכנסת.
בעוד השמש עסוק בטיפול בנבילה, מיהר הרב ושלח שליחים להכריז בעיר כי מצא מת מצווה, והכול מצווים להפסיק את מלאכתם ולבוא לחלוק כבוד אחרון לנפטר.
התקבצו הכול, אנשים, נשים וזקנים, ובאו לרחבת בית הכנסת. עזבו את כל עיסוקיהם ובאו בהמוניהם לשמוע את הספדו של הרב. משנתאספו הרבים, עמד הרב על מדרגות בית הכנסת ופתח את ההספד בקול בכי:
"צדיק זה המונח לפנינו צדיק נשגב הוא אשר מימיו לא הוציא דבר בטלה מפיו, ובוודאי שלשון הרע ורכילות לא עלו מעולם על דל שפתותיו. כל ימי חייו נזהר מלהקניט או מלצער מאן דהו אפילו בדיבור קלוש. היכן עוד אפשר למצוא זהירות כל כך מופלגת בענייני הפה והלשון?"
קולות ההתייפחות החלו להישמע מעזרת הנשים, והרב המשיך בדבריו:
"מה יקרים היו אורחותיו. עניו ושפל ברך היה, השפיל את עצמו לפני כל אדם בצורה מוחלטת ולא דרש כבוד. גוו נתן למכים, סובל היה מכות לא אחת ולא שתיים, והיה מן הנעלבים ואינם עולבים. כל ימיו היו סיגופים. מעודו לא באו בשר או דגים לפיו, כה התרחק מכל דבר שיש בו טעם של מותרות. מימיו לא שכב על מיטה של ממש, שוכב היה על הארץ ללא כר וכסת. בגדיו היו סמל הפשטות, ללא ראוותנות וללא הידור, כל כולו אומר שפלות וסיגופים".
ההתרגשות גברה בקהל. תמהים היו כיצד חי ביניהם צדיק כזה ולא הכירוהו. והרב המשיך לפרט בקול בוכים את מעלותיו של הנפטר:
"הוי, מי יתן לנו תמורתו?" התייפח הרב, ואחריו הציבור כולו שגעה בבכי ואמר: "מיהו צדיק זה ששכן בינינו ולא ידענו, ולא הערכנוהו ולא כיבדנוהו?"
ירד הרב מן המדרגות, הרים את הכיסוי השחור והורה באצבעו על החמור המצחין. "הרי הוא לפניכם צדיק זה!"
החלו הכול לרטון: "למה זה רימיתנו, לשווא התכנסנו, עזבנו את מלאכתנו. מדוע עשית זאת?"
פתח הרב ואמר: "דעו לכם יהודים יקרים, כל מה שאמרתי נכון היה, אולם בכל זאת נותר החמור חמור.
לא די לו לאדם שיימנע מלחטוא. אם אינו עוסק ב"עשה טוב", כמוהו כאותו חמור…
