הוא עוזב מדי בוקר את ביתו המבורך בלי עין הרע בתריסר נותני נחת בגילאים שונים, נפרד מהם באיחולי הצלחה כשדמעות של אושר נוצצות בעיניו. מבחינתו, אין לו צורך בעולמו יותר מהנחת שיש לו. הוא מרגיש שיש לו כח לחטוב את כל עצי העיר רק כדי להביא אוכל לפיותיהם של המלאכים שלו.
אולם בכל זאת, היציאה אל היער מדי יום ביומו, כדי לחטוב עצים במשך שעות רבות כשהגרזן קשור למתניו, היתה קשה ביותר. גם מזג האוויר הכביד מאד. פעם היתה השמש קופחת בעוז וגורמת לכל טיפת לחלוחיות שבגוף להתייבש, ופעם ניתכו מטרות עוז ארצה, כשהם הופכים את הקרקע לאמבטית בוץ סמיכה. ועל כל אלו, התמורה הכספית הספיקה אך בקושי לכלכלת ארבע עשר פיות. כל אלו חברו אל המשאלה התמידית לריבונו של עולם: "אנא, תן לי מידך הרחבה, בשפע… עם מעט מאמץ, בלי הרבה עבודה".
למרות כל זאת, דומה כי ננעלו שערי שמים. העבודה נותרה קשה כשהייתה, הידיים נהיו מיובלות יותר, מזג האויר מעולם לא התחשב, והכסף, גם הוא הוסיף להגיע במשורה, סכום מזערי לא בשביל למות ולא בשביל לחיות.
התפילה הקבועה מעולם לא השתנתה. מדי יום ביומו נשא את עיניו אל על וביקש אולי הפעם, אולי היום כבר לא יצטרך לצאת לעבודה המפרכת ויוכל לשבת בבית ולשאוב מלוא חופניים נחת.
באותו יום בקעה התפילה מעומק הלב יותר מאי פעם, כשם שקרניה של השמש חזקות היו מאי פעם וזיעה רותחת נטפה מגופו.
התיישב למרגלות העץ לפוש קמעה כשמחשבות מתבשלות במוחו בחומה של השמש. לוואי וזוג ידי המיובלות היו בעלות מגע של זהב. נוגע הייתי בעצי היער והיו הופכים לזהב, הייתי מלטף את קורות ביתי והיו נוצצים בברק הזהב. הלוואי…
נרדם בתוך שלולית זיעתו עייף ומותש מאי פעם, מדוכדך וכאוב יותר ממה שחש בכל שנות עבודתו, ותערב עליו שנתו.
בחלומו, והנה מלאך ממרומים מלטף אותו ברחמים ואומר: "בני, שמע ה' תחינתך, נעתרתי לבקשתך, והנה אנוכי הופך את ידיך לידי זהב. כל אשר תיגע יהיה לזהב".
חיוך של שמחה נמסך על פניו העייפות. ובעוד המלאך פונה לדרכו, הוא נשען על הגרזן שלצידו, והנה זהב. נדהם מהתממשות החיזיון, ליטף את העץ שעל כריתתו עמל בשעה האחרונה, ויהי אף הוא לזהב טהור.
נפעם ממראה עיניו המשיך למשש את האבנים שסביבותיו, את גרגירי החול שתחתיו, והברק שעלה מהזהב הנוצץ סינוור את עיניו.
הוא היה מאושר. יותר אין עבודה, אין חטיבת עצים, אין ידיים מיובלות, אין בוץ, יש רק זהב…
ביקש להרטיב את שפתיו, נטל את כד המים שלידו, ואף הוא שינה את מהותו לזהב. הגיש את כד הזהב לפיו, חיכה למגע הצונן והרטוב של המים, ולשווא. המים אף הם הפכו לזהב.
אוי, איזה אסון הבאתי על עצמי. זהב, זהב וזהב. אבל בלי מים ומזון אי אפשר לחיות, ולמה לי זהב כשכל מזון ומשקה שיבוא לפי יהפוך לזהב…
התעורר באחת מחלומו בבעתה, ושמח לגלות שהגרזן בעל קת העץ הישנה נח בבטחה לצידו, וכד המים עודנו עשוי חרס ולא זהב.
הבורא יודע מה בדיוק "טוב" בעבורנו ומה לא. איזה כד מים ירווה את צמאוננו ואיזה יגרום לנו מחנק…
כי לא כל מה שנוצץ – זהב!
