משהחליט אברהם לדבוק בבורא ובמידותיו, ראה צורך לרחם על בריותיו ולשרתם ככל שיוכל. אלפי אורחים פקדו את ביתו של אברהם במשך שנות חייו הארוכות. אך הפעם נוספו למצווה מבחני כושר לרוחו, שלא ידעם עד כה.
שלושה ימים קודם לכן נימול אברהם בהיותו בן תשעים ותשע שנה (בראשית י"ז, כ"ד). הברית שכרת עם אלוקיו, טבועה מעתה גם בגופו.
והנה, ביום השלישי למילתו, היום שבו מתגברים הכאבים, ישב אברהם ב"פתח האהל כחום היום" (שם י"ח, א').
יהודי זקן, חולה, עשיר ומכובד יושב בפתח האוהל, והשמש קופחת על ראשו. מה הוא מחפש שם?
לאברהם היתה בעיה. בעיה קשה, בעיניו – גורלית.
עתה, הרהר אברהם בליבו, כשהנני שונה מכל באי עולם גם בגופי ולא רק באמונתי ובהשקפת עולמי, מה יהיה על האורחים?
הוא חשש שמא יסתייגו ממנו הבריות מהיום והלאה. הוא דאג שמא יתפרשו על ידיהם שונותו וייחודו שלא כראוי וישנו את יחסם כלפיו. הוא חייב להודיע להם כי לא חל כל שינוי ביחסו כלפיהם, כי הם אורחים רצויים בביתו, וכי אין ב"אתה בחרתנו" שמץ של התנשאות. ההיפך, תכונה זו באה לשרת את האדם ללא הבדל צבע וגזע.
כדי להמחיש גישה זו, היה אברהם זקוק לאורחים באותה שעה.
אך הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי לא להטריחו באורחים. החמסין הכבד נועד להגן עליו בשעה זו מטרדת אורחים, למען ינוח מעט, יתאושש מהכאב ויאגור כוחות.
אולם רוח אחרת פעמה בלב אברהם. החום המעיק הבריח את הבריות אל הצל, ואילו הוא ישב בחוץ, בפתח האוהל, מצפה לנס, מצפה לאורח…
זהו אברהם אחר. מכניס אורחים מסוג חדש. עד עתה היה אברהם פטור מקיום המצווה. מחלתו, ישישותו והחום הכבד פוטרים אותו, לכל הדעות, מן החובה האנושית לתור אחר אורחים. אולם, לעינינו מתייצב אברהם שמעבר לחובה. אינו מכיר בחולשת המחלה, במגבלות הזיקנה, בתנאי האקלים או בעשרות עבדים עושי דברו. למרות כל אלו הוא בעצמו מחפש את האורחים. וכאשר יבואו אלו לצל קורתו, הוא אישית ישמשם.
תחילתה של הפרשה מתארת את הרגע בו האלוקים נגלה אליו, שנאמר: "וירא אליו ה'". ברור לנו, שרגע כזה בחיי אדם הוא נקודת שיא, שכר למאמצי רוחו, פסגת שאיפתו של כל עובד ה'. שעת התעלות ותענוג שרק קרבת אלוקים מסוגלת להעניקם.
והנה, בשעה שהיתה נשמתו דבוקה בקרבת הבורא, הופיעו לנגד עיניו שלושת האורחים. אברהם ניצב בפני דילמה קשה. חייב היה להחליט: אורחים או אלוקים. האם להתמסר כל כולו להתגלות שזכה לה, או לדחותה ולפנות את כל לבו לאורחים בשר ודם ולכבדם?
ואברהם הכריע: "והיה אומר לקב"ה להמתין לו, עד שירוץ ויכניס את האורחים" (רש"י בשם המדרש).
אברהם ביכר את האדם שנברא בצלם אלוקים, כביכול, על פני האלוקים עצמו. הוא גילה קבל עם ועדה לדורות יבואו, כי החסד לבני האדם, חובת ההטבה לזולת, הם הם המעשה האלוקי בטהרתו. החלטתו אף נקבעה כנורמה הלכתית מחייבת, האומרת: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" (מסכת שבת קכ"ז, א').
