על פי תורת הקבלה, מידת החסד היא מידה רוחנית שמקורה בעולמות עליונים. נתינה ללא גבול אינה טבעית בעולמנו הגשמי. אברהם אבינו הצליח להתגבר על הטבע ולהוריד ממרום לעולם הזה חסד אמיתי ללא גבולות. הישג עצום זה העמיד את אברהם כעמוד החסד של כלל ישראל. אילולא עבודתו המושלמת של אברהם אבינו, לא היתה לאדם גישת למידה שמיימית זו. כל נתינה חסרת גבולות אפשרית כיום רק בזכות מידת החסד שהוריש לנו אברהם אבינו.
מצד שני, חסד מעושה עלול להראות כלפי חוץ כנדיבות, כשלמעשה, הנתינה נובעת ממניעים אישיים. התורה מדגישה לנו נקודה זו בכנותה קשר אסור בין איש לאשה בשם "חסד". במבט שטחי, אנשים המקיימים קשר אסור "עושים חסד" זה עם זה. אולם, מטרתם האמיתית אינה לתת לשני, אלא למלאות את צרכיהם האישיים. זהו עיוות של מידת החסד.
ישמעאל, בנו של אברהם אבינו, היה סמל והתגלמות של אותו עיוות. ישמעאל אמנם ירש את מידת הכנסת האורחים והחסד של אביו, אך ברמה שטחית בלבד. גם מניעיו היו אנוכיים ובלתי מוסריים.
שרה אמנו הבינה שמשימתה להיות בית למידת החסד של אברהם אבינו ולדאוג שמידה זו תעבור לדורות הבאים בצורתה הטהורה.
עינה החדה הבחינה שישמעאל מהווה איום על טהרתה של מידת החסד של אברהם. בנחישות ובאומץ היא אומרת לבעלה: "גרש את האמה הזאת ואת בנה…" דווקא בנקיטת עמדה נוקשה זו הבטיחה שרה כי עבודתו הרוחנית של אברהם אכן תשא פירות לדורות הבאים. שרה היוותה אדמה לזרעים שזרע אברהם אבינו בעולם. היא אף דאגה לכך שליצחק ולדורות הבאים אחריו תועבר מידת החסד בטהרתה, ללא הפגמים שהטיל בה ישמעאל.
