עידון האדם
טהרת המשפחה הינה מצוות יסודית, המתמודדת בגלוי עם אחד הצדדים הגשמיים ביותר באדם, אולי הצד המכשיל שבכולם. עידון היצר המיני מכוון כלפי הנקודה הפנימית ביותר בקיום האנושי. נקודה זו חולשת על כל הכוחות המרכזיים שבנפש. היא קשורה לכוחות האלוקיים שבאדם, לדחפים החומריים, לכוחות הרגש והדמיון ולשילוב של כולם יחדיו.
בכל אדם פועלים כוחות גשמיים, ולכל אדם יש צרכים גשמיים טבעיים. חובת האדם היא לשלוט על כוחות אלו ולהשתמש בהם על פי עקרונות אלוקיים.
אין היהדות תובעת מהאדם, כפי שתובעות ממנו דתות אחרות, לדכא את כוחות הטבע הגשמיים המצויים בו, לאסור עליהם מלחמה ולדוחקם אל מחוץ למעגל חייו. האדם נתבע רק לזכך כוחות אלו ולכוונם למחוזות חיוביים.
נזקי המתירנות לאיזון הקיומי
הפסיכולוגיה המודרנית סבורה שבמהלך התפתחות המושגים המוסריים של החברה, נכפו איסורים ומגבלות על הביטוי החופשי של יצריו הטבעיים של האדם. לדעתה, איסורים אלו יצרו אדם לחוץ ומדוכא, ממורמר ומתוסכל. באין לו מוצא אחר, הוא מגיב בדרכים עקלקלות ונפתלות מפאת האיסורים שהוטלו עליו. הוא מתנקם בעצמו ובכל הגורמים המרסנים אותו, וסופו שהוא פורק מעליו את עולם הערכים, שבשמם דיכאו את יצריו ומנעו את סיפוקם המלא.
טענתה של הפסיכולוגיה היא, שהריסון המחמיר והכפייתי, המאפיין את המוסר הפוריטאני, מביא בסופו של דבר לתוצאות הפוכות ממטרותיו החינוכיות. בטענה זו יש מקצת מן האמת, אך בגללה הסיקה הפסיכולוגיה מסקנה מופרכת. הפסיכולוגים נמנו וגמרו, שהריסון העצמי, לכל צורותיו ודרגותיו, מזיק, ויש לעקרו מתהליך החינוך. במיוחד הם הדגישו את הצורך לשחרר את חיי המין מכל עבותות ריסון ודיכוי.
מסקנה זו 'התקדשה', והייתה לבשורתה המרכזית של תורת הנפש המודרנית. היא העניקה, למעשה, עידוד מפורש לפריקת עול מוסר ולמתירנות מינית שלוחת רסן.
כאן נתפסה הפסיכולוגיה לטעות. היא הניחה, ששחרור היצרים מכל בלם ומעכב יתקן את העיוותים שנוצרו מחמת עודף האיסורים ומחמת יצירת היחס העויין כלפיהם. אולם הדוגלים בגישה זו לא העמיקו חקר. הם לא חזו את הנזק הרב, שתפיסה פשטנית מעין זו עלולה להסב ליחיד ולחברה כולה. בעצם, כיצד יכלה הפסיכולוגיה לחזות זאת, הלא היא מתעלמת ביודעין מן הממד הרוחני שבאדם, ואף כופרת במציאותו.
ההפקרות המינית השוררת כיום במערב היא פועל יוצא מהנחותיה המוטעות וממסקנותיה המעוותות של תורת הנפש המודרנית. הפקרות זו גובה מחיר נורא: האדם המערבי משלם אף בדבר החיוני ביותר – בבריאותו הפיזית, את מחירם הכבד של ההיתרים הפזיזים שהעניקה לו הפסיכולוגיה. מחלות מין קטלניות, שלא נודעו כמותן בעבר, מתפשטות בארצות המערב ומאיימות להביא על העולם שואה רבתי.
כל התופעות והתהליכים הללו מצביעים על כך, שעקרון שיווי המשקל, שהעולם עומד עליו, נפגע. בעצתה הקלוקלת של הפסיכולוגיה הליברלית, הפרה החברה המערבית את האיזון המיני, וכתוצאה מכך, היא עומדת אחוזת חיל ורעדה מול סכנה של חיסול עצמי. מערכת הטבע מושתתת על איזון של כל הכוחות הפועלים בה. זהו עקרון האיזון האקולוגי החולש על כל מערכות החיים. כל הפרה של שיווי משקל זה גוררת בהכרח את ערעור הבסיס של קיום החיים, והוא סוחף עמו את כל המערכת להתמוטטות כללית.
חוק היסוד של האיזון חל גם על האדם עצמו. גם במישור ההתנהגות האנושית חייב לשרור איזון, המבטא את היחס הנכון אל כל המרכיבים הדינמיים שבאישיותו של האדם. שיווי משקל זה הוא הערובה לקיומה התקין של החברה, בלעדיו היא מועדת לפורענות, להתפוררות ולניוון.
סוד יצירת האיזון באישיותו של האדם מצוי בתורה. היא המקור שהאדם יכול לקבל ממנו את הכלים הרוחניים והנפשיים שהוא זקוק להם לצורך האיזון. עקרונות התורה מגדירים את היחס הנכון בין גוף לנפש ובין גשמיות לרוחניות. הם יוצרים מנגנון ויסות, המהווה תנאי הכרחי לבריאותו הנפשית והפיזית של היחיד, ואף לבריאותה של החברה כולה. עקרונות אלו טפטפו ממקורות היהדות וחלחלו לכל הדתות הקיימות, ואף לשיטות פילוסופיות רבות. אולם במקומות אלו הם נספגו למקוטעין ובמזיגה קלושה ודלילה. מושג שיווי המשקל, שהוא לב לבה של היהדות, לא נקלט בהן כלל.
שיווי משקל בין ניגודים
מהתורה אנו לומדים שהבריאה הורכבה מניגודים. לדוגמה, מאש וממים נוצרו השמים. הבורא קירב יסודות מנוגדים, שלפי טבעם דוחים זה את זה ומכלים זה את זה, ויצר ביניהם קשר של השלמה הדדית. הטבע שוקק כוחות שאינם יכולים לעמוד במחיצה אחת. ללא ההתערבות העליונה יינטש ביניהם מאבק איתנים חסר פשרות. אלא ש"בדבר ה' שמים נעשו" (תהילים ל"ג, ו'). כאשר דבר ה' עומד בתווך, משלימים הניגודים זה את זה ויוצרים מערכת הרמונית.
מצוות טהרת המשפחה נובעת אף היא מדברי אלוקים חיים המגשרים ומשלימים בין ניגודים – בין הגבר לבין האישה, ולכן, היא תשתית ותנאי בל-יעבור לחיי נישואין תקינים.
הליברליזם של ימינו כופר בעצם השוני שבין הגבר לאישה, ומטיף לדרך חיים המתעלמת משוני זה. הליברליזם חוטא בסילוף טבע האדם ובכפיית רעיונות השוויון בתחומי מציאות שאינם שייכים אליו כלל. שכן, הגבר והאישה הם ניגודים מטבע בריאתם. הם ניגודים קיצוניים יותר מאש ומים ומשאר הניגודים שבטבע, והם מאיימים זה על זה בהרס הדדי. כדי שישרור שלום-אמת ביניהם, אין להם דרך אחרת אלא לכוון את ליבם לשמים. השמים הם דימוי התכלית. הם המטרה, ואליהם מופנים כיסופי הנשמה האלוקית. השמים מזכירים לאדם, שטמון בהם המפתח לחיי הרמוניה.
המציאות הארצית נבראה במתכונת שמיימית, והיא משקפת את הנעשה במרומים. האדם הוא מיקרוקוסמוס, עולם קטן. מצויים בו כל הרבדים הקוסמיים, והוא משמש כנציגו של האלוקים עלי אדמות. כאשר האדם יוצר שיווי משקל בין הניגודים, הוא מדגים את כוח הבריאה האלוקי. כאשר הוא משכין שלום בין 'יש' אחד לאחר, הוא יוצר 'יש' מ'יש'.
גם המשפחה היא תא מיקרוקוסמי. משתקפת בתא זה הבריאה כולה. אצל הבעל-האב, בא יותר לידי ביטוי במסגרת המשפחה עקרון הדין בגילוייו השונים: קדושה, סמכות, כבוד, צדק ואמת. אצל האישה-האם, באה יותר לידי ביטוי מידת הרחמים. היא מבטאת את החסד, האהבה, ההזדהות, הגמישות וההרמוניה.
המשפחה נועדה לשמש מסגרת למפגש בין היסודות הללו בהתגלמותם האנושית, ולאפשר את התחברותם השלמה והפורייה. אם התא המשפחתי ממלא את ייעודו, והוא שלם, הרמוני ובריא, הוא מעניק משלמותו לחברה כולה. כך צועדת הבריאה כולה לקראת השלמות, שכן הקב"ה התנה את שלמות הבריאה בשלמות האדם, והאדם יכול להגיע לשלמות זו רק במסגרת חיי המשפחה, כאשר הוא חי בכפיפה אחת עם ניגודו המשלים.
עתה מובנת תשומת הלב היתרה שהקדישה היהדות לתקנתה של המשפחה. אין שיטה אחרת – דתית או חברתית בכל זרם מזרמי התרבות האנושית – אשר תשווה ליהדות בתחום החשיבות, שהיא מייחסת למשפחה ולמשמעות הנשגבה שהיא מקנה לה בחיי האדם.
היהדות מטפחת את המשפחה בדאגה ובאהבה. היא משקיעה במשפחה את מיטב הרגש האנושי, מקיפה אותה בסייגים, ותולה בה שכר ועונש מופלגים. לא בכדי יצאו מוניטין למשפחה היהודית במשך כל הדורות. היהודים נחשבו להורים מושלמים, והמשפחה היהודית היתה לסמל האחדות והמסירות. העובדה שמצוות טהרת המשפחה היא בעלת אספקט הלכתי חמור כל כך, באה ללמד על ערכו של התא המשפחתי ועל ייעודו הנשגב.
קודש הקודשים של רשות היחיד
טהרת המשפחה מכוונת לקדש את הדחף החומרי והאגואיסטי ביותר של האדם, את הדחף המיני, שתלויה בו ההמשכיות הביולוגית של הפרט. זהו דחף ראשוני המשותף לכל בעלי החיים במלחמתם להישרדות.
תופעה מעוררת עניין היא העובדה, שבכל התרבויות, גם הפרימיטיביות ביותר ובמקומות הנידחים ביותר, מקפידים בני אדם להצניע את המקום שהוא מוקד תאוות המין, את ערוותם. אין הם רוצים לחשוף לעיני כל נקודה זו בגופם, והם מחפים עליו בקישוט כלשהו – במחרוזת, בפרח או בעלה. הפסיכולוגים מסבירים שהאדם בוש במערומיו, רק מפאת העובדה שחונך לכך על ידי הוריו ומוריו, ותו לא. אולם תופעה זו שהצבענו עליה, טופחת על פני הסבר פסיכולוגי שטחי זה. שהרי החברות הפרימיטיביות אינן מחנכות לצניעות, ובכל זאת משתדל בן השבט הפראי, "בן הטבע המאושר", שהצטייר לכמה בעלי הגות מערביים כהתגלמות האדם המשוחרר, להסתיר את ערוותו. וכל כך למה? מדוע דווקא איבר זה, ולא אחר – האף או האוזן, דרך משל?
הסיבה האמיתית נעוצה ברבדים קיומיים שהפסיכולוגיה רחוקה מהם לחלוטין. האדם חש שטעון בו, בעצם הווייתו, גורם מקורי ומיוחד, שהוא נחלתו הבלעדית, ואין דומה לו אצל שום בן תמותה אחר. זוהי תחושת ה"אני", תחושת העצמיות, התחושה שיש בך יסוד איכותי מיוחד, העושה אותך שונה משאר בני האדם. מקורה של תחושה זו בגרעין האלוקי שבאדם – בנשמה, שהיא גילוי אלוקי איכותי המייחד כל אדם באשר הוא. רק כאשר תחושת עצמיות זו זוכה לביטוי בחייו, חש האדם סיפוק אמיתי. השגת הרגשת שובע בצרכים גשמיים, כגון אכילה ושתייה, הכרה חברתית, ביטחון עצמי ועוצמה על סוגיה השונים – כל אלה אינם עונים על הצורך הפנימי העמוק של האדם. הצרכים שהוזכרו הם כליו של אינסטינקט השימור העצמי, והם משותפים לכל בני האדם. לא ניכר בהם הצד המייחד את האדם, אלא הצד השווה לו ולאחרים. משום כך הם גם אינם מעניקים לאדם תחושה של חיות מלאה.
האם האדם חש שחייו מגיעים למיצויים המלא, רק כאשר מדגיש את המיוחד שבו, את הגורם המשנה אותו משאר בני האדם. האדם כמוהו כמקדש, שהיה מוקף מדור לפנים ממדור, מעגל לפנים ממעגל. יש בו חצר, עזרה וקודש הקודשים. וזה האחרון הוא חדר החדרים של יישותו. המציאות הפנימית שבו, ה'אני' המיוחד לו לבדו, ואין לאיש דריסת רגל בו. האדם חש צורך לתת ביטוי למציאות פנימית זו גם בגופו. הוא מוצא צורך לייחד מקום בגופו, אשר יסמל את היותו אדם לעצמו, יחיד ושונה.
החברה המערבית של ימינו שרויה בטירוף מערכות. מאפיין אותה אי סדר אנושי, המתבטא בפריצת המסגרות האלמנטריות של הקיום. אין הכוונה למסגרות שהוכתבו על ידי אופנות תרבותיות, אלא למסגרות שמקורן בצרכים החיוניים ביותר של האישיות האנושית. הליברליזם מחק באמצעות רעיון השוויון הפשטני שלו את תודעת הייחודיות והפרטיות. נוצר בליל אנושי שאין בו 'שלי', ואין בו 'שלך', אין אסור ואין מותר, אין יחיד ואין כלל, אין גם הבדל בין אומה זו לאחרת. והתהליך ממשיך לכרסם! לאחר שהאדם איבד את זהותו הפנימית, הוא חדל להתבייש במערומיו. הוא מתערטל בפרהסיה ללא לבטים, ללא נקיפות לב וללא חשבון. מכיון שהוא חסר ייחוד, אין לו גם מה להסתיר.
הספרות המודרנית מוקדשת רובה ככולה לתיאור בלבול הערכים המציין את האדם, ואת תלישותו, ריקנותו וחורבן אישיותו. גם הבודדים המבקשים מוצא מתסבוכת זו, אינם מגיעים אליו, והם הולכים ומסתבכים בפתרונות שווא.
התשובה לחוסר הדרך
התשובה נמצאת רק במסגרת שיטתה של היהדות, היודעת לשלב כבוד והערכה לכל אדם באשר הוא, עם יכולת הבחנה והגדרה ברורה של מערכות המציאות. היהדות חותרת להעמיד כל דבר במקומו הנכון, כדי להביאו לשיתוף הרמוני עם מרכיבים אחרים. היא אינה מסכימה לטשטש את ההבדל בין גבר לאישה. היהדות מעריכה כל אחד משני המינים בהתאם לטבעו המקורי, מעניקה לכל אחד מהם את זכויותיו, אך גם מטילה עליו חובות כלפי המין האחר, חובות העונים לצרכיו שלו, חובות שהגשמתם היא תרומתו לחברה כולה.
היהדות מקפידה לא לטשטש את צביונו המיוחד של כל אחד משני המינים, ודווקא משום כך היא מסוגלת לטפח את רקמת היחסים העשירה ביותר ביניהם. הכבוד שהיהדות רוחשת לאישה רב מכדי שהיא תסכים לטשטש את ההבדל שבינה לבין הגבר.
הצניעות, שהיהדות מעוניינת בה, היא ביטוי חיצוני לרעיון שהאדם הוא עולם פנימי לעצמו, נבדל ועצמאי, שהופנם בו ניצוץ אלוקי. אין זו כפייה חיצונית. הלכות צניעות מתמזגות עם הרגישות לפנימיות האדם ולייחודו. רגישות זו מגיעה לשיא דקותה דווקא ביחס לאיברי המין. מקומות אלו, שהם משכן התאווה הפרועה ביותר, דווקא הם קשורים לצורך האציל של האדם לשמירת זהותו העצמית. הצנעת מקומות אלו, נושאי כוח ההולדה של האדם, מבטאת את הצורך להגן על הפרטיות, שמקורה בהיות האדם צלם אלוקים. אכן, אין מחיצה בין חומר לרוח. כל התופעות וגילויי החיים משתקפים אלו באלו ומומחשים אלו באמצעות אלו.
ימי הפרישות – תקופה של טיפוח הקשר הנפשי בין בני הזוג
חשיבותה של טהרת המשפחה לטיפוח חיי נישואין רעננים, ולסילוק השגרה והשעמום הרובצים לפתחם, הוא נושא שכבר התייחסו אליו רבים. ברצוננו להבליט כאן אספקט נוסף ויסודי של נושא זה. הוא משולב בגישה הכללית של דיוננו: תרומתה של הפרישות הזמנית מחיי אישות להארתו של הצד האנושי שבאישה, להבלטת האדם שבה ולהדגשתו יותר מן ההיבט המיני.
בשעה שחיי החברה כובשים להם מקום בחיי הילדה, בהיותה כבת שבע, מתפתחת בה גם תודעת נשיותה. היא מתחילה לשים לב להופעתה, היא מתייפה ומתקשטת ושואפת למצוא חן בעיני כל רואיה. היא אף לומדת לנצל את נשיותה כדי להשיג את מאווייה. אלא שלא עובר זמן רב, והיא נוכחת לדעת שהבלטת נשיותה באה על חשבון ההכרה באישיותה המיוחדת ועובדת היותה אדם בזכות עצמה. ככל שהיא מתבגרת ומבשילה, כך היא מעדיפה להתקבל כאדם ולא כיצור מיני, שקסמיו הם בני חלוף. החשש שנשיותה תאפיל על סגולותיה האישיות מקנן בכל אישה, ביחס לכל אדם, ואולי במיוחד כלפי בעלה.
במצוות טהרת המשפחה נותנת התורה לאישה אמצעי הגנה כנגד סכנת הדה-הומניזציה של אישיותה. כל אישה, ששומרת על טהרת המשפחה, זוכה מידי חודש לשבועיים בהם היא מתקבלת כאדם בעל אישיות עצמית. בפרק זמן זה היא אסורה לבעלה, וניתנת לו הזדמנות להעניק לה יחס מכבד ומבין, ללא תלות בצרכים המיניים. הוא לומד לראות את אשתו כאדם, לשים לב לרגשותיה ולבטא את אהבתו אליה ביחס מכבד ובדרכי חיבה המקובלות בין ידידים ורעים.
הפרישות מיחסי אישות אין פירושה פרישות מאנושיות. אדרבה, זה הזמן לגלות את הצד האנושי שבאישה, להבין לליבה, להכיר בתכונותיה האינדיבידואליות ולהעריך את עולמה הפנימי והרוחני. ימי הפרישות הם ימים שנרקמים בהם קשרי ידידות בין בני הזוג. בימים אלו מתפתח ומתחזק הקשר הנפשי ביניהם, קשר שהוא בעל טווח רגשי לאין ערוך מזה של הקשר הגופני, קשר ששורשיו עמוקים ביותר.
מקץ ימי הפרישות, כאשר האישה שוב מותרת לבעלה, עושה הטבע את שלו, והקשר הנפשי שבין בני הזוג, זה שהחל להתרקם דווקא בימים שהאישה היתה אסורה, מקבל משמעות מוחשית.
זהו מהלכה של התקשרות אנושית כשרה, טבעית ועמוקה: נפגשים, נקשרת שיחה, מתרגלים זה לזה, לומדים להכיר ולהבין, ומתפתחת אהבה המתבטאת גם במגע גופני. אישה בריאה ברוחה חשה שהקירבה הגופנית היא ביטוי לאחדות האנושית העמוקה ביותר הקיימת בין גבר לאישה.
מאנוכיות לשלמות של חסד
התא המשפחתי, המיועד להיות משכן לקדושה ומקום ביטוי לצד הנאצל שבאדם, עלול להפוך לחממה להתפתחותו של היסוד השלילי והמזיק ביותר: האנוכיות. מרוב עיסוק בצד הגשמי של חיי הנישואין, קורה לעיתים קרובות שנשחק היחס האנושי הבסיסי שבין אדם לאדם, והקשרים לובשים צביון שגרתי מתובל בשעמום. במצב זה בני הזוג מניחים לצדדים השליליים שבאישיותם למשול בהם. הסיבה לתהליך זה היא חדירתו של יסוד האנוכיות, העושה שמות בכל קשר אנושי ובכל מסגרת חברתית. יש לאנוכיות אמצעי פלישה ישיר לחיי המשפחה. האמצעי הוא התאווה. בשל סערת היצר והשכחה העצמית המלוות אותה, עלולה הפעילות המינית לשמש ביטוי להתגלמות האנוכיות בכל כיעורה, בכל כוחה המנצל ובכל אכזריותה.
טהרת המשפחה מטפלת בהיבט זה. היא הופכת אותו לכלי לביטוי רגשות החסד המעודנים והנאצלים ביותר. יחסי אישות טהורים מאנוכיות, מבטאים את הקירבה האנושית בשיאה, הם עשויים לרומם את בני הזוג לדרגה של אחדות מתוך חסד. במצב זה, המקבל והנותן משלימים זה את זה, עד שאין עוד הבדל ביניהם – המקבל חש כנותן, והנותן כמקבל.
ראינו איפוא, כי דיני התורה, שעניינם היחסים שבינו לבינה, מכוונים בעיקר לשמירה על היחס הנאות כלפי האישה. בשמירתה על דיני טהרת המשפחה מתחזקת האישה, ומשליטה את הקדושה בנקודה הפגיעה והרגישה ביותר של הקיום האנושי.