נפתח במסקנה: במלחמה בין הטוב לרע אין לנו אפשרות לנצח בלי שנאחז בכלי הנשק שירשנו מימיו של אברהם אבינו, נשק הגאווה היהודית. זהו כלי הנשק היחיד שנותר בידינו. אברהם אבינו היה יחיד ובודד במלחמתו, אך הוא הגיע להכרת האמת, שמשמעותה "בשבילי נברא העולם" – שהקב"ה צריך אותי, כביכול, ואני מצדי יכול להעניק לו ולהתחסד עימו. מכוח מסקנות אלו, הוא עמד בכל הניסיונות.
אותה אמונה נפלאה כי בשבילי נוצר העולם ואני חשוב למלך מלכי המלכים, היא האמונה הנצרכת ביותר בדורנו. זה היה סוד עמידתו של אברהם אבינו בניסיונות. אברהם גילה את הקשר החזק והנעלה הקיים בין היהודי לבוראו. כל הנחת רוח שיש לבורא מעולמו באה מהיהודי, בנו חביבו, הנמצא כאן בעולם השפל. זהו, איפוא, ניסיון חיינו. מוטל עלינו להבין מי אנו, מה מתרחש סביבנו, וללמוד מכך מה חובתנו בעולמנו. אם במלחמה גשמית הכלל הוא: דע את האויב, על אחת כמה וכמה שבמלחמה הגדולה, מלחמת היצר. אם לא נשכיל לדעת היכן נמצאים כוחות האוייב ומה הכלים שבידינו, אין לנו סיכוי לנצח.
ואמנם, העולם הזה דומה ל"גן המבוכה", שרבים בו השבילים המתפתלים. מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה שהיא המטרה, ומהם שבילים המטעים את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם, המהלך בין השבילים לא יוכל לראות ולדעת אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, שכן כולם נראים שווים ואין הבדל הנראה לעין. רק מי שעומד כבר על האכסדרה רואה לפניו את כל השבילים ומבחין בין האמיתיים והכוזבים, ורק הוא יכול להזהיר את ההולכים באיזו דרך יילכו. מי שרוצה להאמין לו, יגיע למקום המיועד. ומי שאינו רוצה, והולך על פי ראות עיניו, וודאי יאבד ולא יגיע אל היעד.