עם ישראל חווה מעודו שתי תקופות. התקופה הראשונה התחילה עם יציאת מצרים, דרך קבלת התורה, כיבוש הארץ, החיים על פי נבואה, בית המקדש ועד ליום חורבנו. בתקופה זו היתה הנהגת ה' עמנו נהירה וברורה. היה ניכר בעליל שכאשר עושים את רצון ה', זוכים לשפע טובה ממרומים. ואם, חלילה, עוברים על מצוותיו, נענשים. בכל עת שהיתה ירידה רוחנית – בא הסבל. וכששבו אל ה' – הסתלקה הרעה.
לעומת זאת, מחורבן בית המקדש ואילך הכול נעשה חשוך, לא ברור ולא מובן. דרכי הנהגת ה' נסתרות הן. מאז ועד היום, החושך הולך ומתגבר.
בשנות גלותנו ידע עמנו תקופות של זריחה ושקיעה, תקופות של פריחה וכמישה, ותמיד ידע לשמור על גחלת האמונה. גם במצבים הקשים ביותר, קיבלו היהודים דין שמים באהבה. גם בתוך החושך הנורא, הם ידעו להבחין באור האמונה והאהבה.
כיום אנו שרויים בהסתר בתוך הסתר. לנגד עינינו מתרחשים דברים נוראים ועצומים, ואיננו זוכרים כי בורא עולם הוא זה שמנהל את העולם והכול מידו בא.
האדם הוא יחיד ומיוחד מבין כל הנבראים בעולם: "ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע". זוהי ייחודיותו של האדם הנברא בצלם: הידיעה והבחירה בין הטוב לרע!
האדם, בחיר היצירה, מצוי תמיד בתוככי מאבקים ומלחמות, כשכוחות הטוב והרע מושכים אותו אליהם מכל עבר. אלו הם הניסיונות המלווים את האדם בדרך חייו. המלחמה נטושה מפנים ומאחור. קיימים שני סוגי ניסיונות – הניסיונות הגשמיים מכונים אחור: הם מאיימים לסחוף את האדם כלפי מטה ולסובב לאחור את מצבו הרוחני. הניסיונות הרוחניים מכונים בשם פנים: מטרתם להעלות את האדם אם אך יידע לנצלם כראוי. בעמוד האדם מול ניסיונות אלו הבאים מפנים ומאחור, הוא יצא מחוזק וייחשב כאדם מושלם.
כל מצב שנתון בו האדם: קושי או רווחה, חיסרון או שפע – אין אלו סתם נתונים. מטרת הסיטואציה הזו היא להעמיד את האדם במבחן, במאבק אישי, לנסותו – היגבר או יחדל, היתעלה או ימעד, חלילה.
ידיעה זו היא מושכל ראשון בבואנו לדון בנושא: הניסיון והבחירה.