בכוחה של האישה להבעיר את הנשמה המאוחדת שלה ושל בעלה, כמובא בזוהר: "בהתעוררות אש האהבה כלפי בעלה", היא מדליקה את נר נשמתם. על פי חכמינו, האשה היא 'הכהן הגדול' של הבית היהודי. היא זו שמרוממת את כל בני ביתה יחד איתה אל התכלית, אל השלמות. וזאת, בזכות שלוש המצוות המסורות לה, והן: הדלקת הנר (בשבת ובחג), הפרשת חלה ומצוות נדה וטהרתה. במקביל, הכהן הגדול, כחלק מתפקידו בבית המקדש, היה מדליק את המנורה, מפריש חלה – לחם הפנים, וטובל במקווה טהרה.
להלן נבהיר את כוחו של המקווה לרומם את הבית אל תכליתו, אל האחדות ואל השלימות.
הדמיון לכהן הגדול הוא כה עוצמתי ומאיר עיניים בהקשר למעמד האשה ביהדות, לתפקידה ולייעודה בעולם, עד שאי אפשר שלא להתייחס אליו: בשיאו של יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה, היה הכהן הגדול נכנס אל המקום הקדוש ביותר על פני האדמה, אל קודש הקודשים שבבית המקדש. קשה לדמיין את השגב של אותו רגע. במשך שבעה ימים קודם לכן עסק הכהן הגדול בהכנת לרגע זה. ולבסוף, לפני הרגע הנפלא, שבו הוא מכפר על עצמו ועל אומתו, הוא טובל במקווה טהרה.
המעשה האינטימי המתחדש בין האשה היהודיה לבין בעלה, הוא רגע נשגב ונאדר בקודש. לאחר שבעה ימי הכנה לקראת אותו רגע, היא טובלת במקווה כדי לרומם את יחסיה עם בעלה, יחסי שותפות למען התכלית העליונה של תיקון העולם. הטהרה לפני ה' על ידי הטבילה במקווה טהרה, היא מהותו של יום הכיפורים. משמעותה דביקות בה', דביקות ללא חציצה. באותה מידה מהווה הטבילה במסגרת המשפחה היהודית, רגע של התעלות רוחנית ושל קרבה, ללא חציצה, לקדוש ולנעלה ביותר.