המקווה היה מוכר בעבר בעולם היהודי כולו, לא פחות מהדלקת נרות שבת. כל משפחה יהודית לא היתה 'חולמת' לחיות בלעדיו.
מפאת חיוניות המקווה בחיים היהודיים, קובעת ההלכה: "הקמת מקווה קודמת לבניית בית כנסת וקניית ספר תורה ויתר כל המצוות" (שולחן ערוך חלק חושן משפט סימן קס"ג, סעיף ג'). ספר התורה שעל פיו יישק דבר – יסוד האמונה, סמל האומה וסוד נצחיותה – הקמת מקווה קודמת לקנייתו!
כיום, לא זו בלבד שהטבילה במקווה נשכחה לחלוטין מרוב המשפחות היהודיות, אלא שגם חיי הנישואין עצמם איבדו ממעמדם.
בעבר, היו חיי הנישואין היהודיים יציבים יותר. הם היו כה מרכזיים ויחודיים, עד שמהם נבנה חוסנו של העם כולו. חוסן מיוחד זה היווה סיבה לקנאה בעיני עמים אחרים. המשפחות היהודיות לא רק הכירו את המקווה ואת מושגי טהרת המשפחה, אלא שנשות ישראל היו מוכנות לסכן את חייהן כדי לחיות בדרך זו.
דוגמה בולטת לכך היא מצדה. קבוצה של יהודים נמלטה מהרומאים לאחר חורבן בית המקדש השני. הם נמלטו על נפשם, נתונים לסכנת חיים, והתבצרו על הר גבוה ומבודד מכל צדדיו, ליד ים המלח, מקום שבו כל טיפת מים הינה סם חיים. למרות המחסור החריף במים, הם בנו מקווה טהרה, כי ללא מקווה אין חיים יהודיים.
לאורך הדורות הפגינו נשים רבות מסירות נפש לקיום מצוות הטהרה. חלקן טבלו במים קפואים, לאחר ששברו את מעטה הקרח בנהרות. אותן גיבורות רוח טבלו גם אם היה הדבר כרוך בנסיעה של מספר ימים ובעלות של חצי משכורת חודשית.
המקווה, אינו נחלת הנשים גרידא, אלא הינו גם חלק מעבודת בית המקדש: התורה מזכירה את המקווה בתדירות גבוהה ביותר, בהתייחסה לעבודת הקרבנות שנעשתה בקדושה ובטהרה. בית המקדש עצמו היה מוקף במקוואות טהרה שנחשפו בשנים האחרונות בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בסביבות הר הבית. לא רק הכהנים טבלו, אלא כל אדם מישראל, בעלותו לרגל שלוש פעמים בשנה, וכן בכל עת שבא לבית המקדש, היה טובל קודם לכן במי המקווה. ריבוי המקוואות ששרדו עד ימינו, מהווה עדות אילמת לחיי הטהרה שפיכו בירושלים באותה עת.
