ראש השנה ב' אלפים תת"ל
לאלקנה היו שתי נשים: שם האחת – חנה, ושם השניה – פנינה.
חסיד וירא ה' היה אלקנה, ובכל שנה ושנה נוהג היה לעלות למשכן ה' עם בני ביתו ולזבוח שם קרבנות לאלקי ישראל.
אחרי הזבח היה אלקנה נוהג לערוך למשפחתו סעודה חגיגית ונאה, וכך עשה גם עם פרוס יום הדין בשנה ההיא.
סיים אלקנה להקריב את קרבנותיו, והסב לסעודה.
לשולחן אחד ארוך הסבה פנינה, ומסביב לה – ילדים וילדות, ועל יד שולחן אחר קטן ישבה חנה. לחנה לא היו ילדים.
חילק אלקנה מנות לפנינה ולכל ילדיה מכל המטעמים, ואחר כך נתן לחנה מנה יפה וגדושה, כדי לפייסה ולשמחה ולהרגיע את רוחה הכאובה.
אך חנה אינה יכולה לאכול… דמעות חונקות את גרונה.
תשע עשרה שנה היתה חנה עקרה והרבתה להתפלל שהיושב בשמים יזכה אותה לחבוק בן משלה.
הימים ימי ערב ראש השנה, וחנה החליטה להתייצב ביום הדין במשכן ה' ולשפוך את מרי ליבה לפני ה', אולי ירחם…
התפללה חנה בלחש, רק שפתיה נראו נעות – וקולה לא נשמע.
"ה' צבאות! אתה מלך גדול, ובראת בעולמך הגדול כל כך הרבה בריות! כה רבים הם המשרתים לפניך בצבא ה' – ורק אני לא זכיתי להיות אמא לאחד מהם! למה אגרע מכולם? עז רצוני לגדל בן, שיהיה אף הוא נמנה עם צבאך הקדוש, אשר במשכן ה'!"
בראש השנה ההוא בקעה תפילתה של חנה את שערי השמים, ה' פקד אותה, וגזר שיוולד לה בן בשנה זו.
עוד לפני שחנה נפקדה, יצאה בת קול מן השמים שהכריזה, כי במועד הקרוב יולד בן בישראל, שיהיה צדיק ונביא, ושמו יהיה "שמואל".
תשע עשרה שנה של תפילות, דברי תחנונים רבים ונהרות של דמע ליוו את שמואל, הילד הרך.