ראש השנה שנת ב' אלפים קצ"ט
רחל אימנו היתה עקרה, היא שפכה נהרות של דמע בתפילותיה, והתחננה שתזכה לילדים.
ביום הדין, בראש השנה, חישב ה' את מעשיה הטובים של רחל מול סבלה הרב – ופקד אותה בבן.
מה היו מעשיה הטובים של רחל?
כשיעקב ברח מעשיו אחיו ובא לבית לבן, אמר לו לבן: "הכי אחי אתה ועבדתני חינם? הגידה לי מה משכורתך!"
"אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה!"
יעקב, שהכיר את לבן הרמאי, דיבר אליו במלים ברורות ומפורשות:
"ברחל" – ולא בלאה.
"בתך" – ולא רחל אחרת מן השוק, ממשפחה אחרת.
"הקטנה" – ולא הגדולה, שלא תחליף את שמותיהן, מעתה תקרא לגדולה רחל, ולשניה – לאה.
למרות התנאים המפורשים, תכנן לבן לתת לו את לאה לאשה.
עם התקרב מועד החתונה, נוכחה רחל שאביה אמנם מתכונן להכניס את אחותה לחופה במקומה.
מה עשתה?
היא גילתה את הדבר ליעקב, והם החליטו ביניהם על סימנים, שלפיהם ידע יעקב, שאכן רחל היא הכלה.
כאשר הגיעה שעת החופה, נכמרו רחמיה של רחל על אחותה ומסרה לה את הסימנים, כך שיעקב יחשוב, כי הכלה היא אמנם רחל, ולאה לא תכלם.
ראה ה', כי מעשיה הטובים של רחל אכן נפלאים ונעלים הם מכח אנוש – "ויזכור אלוקים את רחל". בכל הדורות, כאשר רחל מתייצבת בשמים ומתפללת על בניה – היא נענית בזכות אותם המעשים.
על עם ישראל עברו ימים קשים. בעוונותינו חרב בית המקדש, ונבוכדנאצר, מלך בבל, לקח אותם בשבי.
התייצבו כל אבותינו הקדושים לפני מלך מלכי המלכים והפילו לפניו תחינה על בניהם הנאנקים, אך העם חטא בעבודת אלילים והאבות לא נענו.
בכתה רחל והתחננה לפני הקדוש ברוך הוא, וכך היא אמרה:
"רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שיעקב עבדך עבד בשבילי שבע שנים, וכשנשלמו אותן שנים והגיע זמן נישואי, יעץ אבי להחליפני באחותי".
"הודעתי על כך ליעקב, וקבענו בינינו סימנים שאבי לא יצליח להחליפני".
"ובשעת החופה, נכמרו רחמי על אחותי ומסרתי לה את הסימנים".
"והרי הדברים קל וחומר! מה אני, שאיני אלא בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי באחותי, אתה, שהנך מלך חי וקיים ורחמן – מפני מה קנאת, כביכול, בעבודה זרה, שאין בה ממש, ושלחת את בני לגלות לההרג בחרב, ומסרתם בידי אויבים לעשות בהם כרצונם?"
מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא.
"קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו… כה אמר ה': מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ויש תקווה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם…"