ראש השנה שנת ב' אלפים מ"ח
בשנת אלפיים ארבעים ושמונה שנה לבריאת העולם, ישב הקדוש ברוך הוא על כס המשפט עם בית דין של מעלה. באו והתייצבו לפניו מלאכים שהזכירו לפניו את אברהם אבינו, המתנהג בדרך ישרה ומפיץ את אמונת ה' בעולם כולו.
וכך הם אמרו:
כאשר אברהם ושרה ברחו מפני הרעב, שהיה בארץ ישראל, והגיעו לגרר, ואבימלך מלך גרר לקח את שרה אמנו לביתו – נענשו כל בני ביתו של המלך. הנשים נענשו שלא יכלו ללדת. באותה שעה התפלל עליהם אברהם אבינו, ובזכות תפילתו ריפא אותן ה' מצרתן, ושוב היה ביכולתן ללדת, והכל מפני אהבת ה' לאברהם אבינו.
והרי הדברים קל וחומר: אם ה' שמע את תפילת אברהם אודות נשי ביתו של אבימלך ועזר להן בזכותו – מדוע אם כן יהיו אברהם ושרה עצמם חשוכי בנים?
למה הדבר דומה? – למלך, שהיה לו ידיד אהוב ביותר, והמלך הוקירו והעריכו עד מאד.
כה עזה היתה אהבת המלך לידידו, עד שהיה מוכן לתת לו את כל אשר ידרוש.
לעתים, היה הידיד מבקש מן המלך טובה עבור אחד מחבריו, וגם לכך נענה המלך.
במשך הזמן החלו אנשים רבים לפנות אל אהובו של המלך ולבקש ממנו בקשות שונות, והוא מתוך טוב ליבו הצליח להזכיר לפני המלך את כל המבקשים, וכל אחד מהם קיבל את מבוקשו. רבים מהם אף קיבלו בזכות אותו ידיד משרות נכבדות בחצר המלכות.
רק אותו ידיד לא נשא שום תפקיד ומישרה, ונישאר ידיד פשוט של המלך.
לימים התייצבו מקורבי המלך לפני כסא המלכות ואמרו:
"אדוננו המלך! ידידך ואוהבך ביקש כל הימים טובות ומשרות עבור רבים מחבריו, ואתה באהבתך אותו נענית לו, ואילו הוא, הידיד עצמו, עדיין לא קיבל עד עתה שום דבר. היתכן, שהידיד בעצמו ישאר מקופח, רק משום שאינו מבקש דבר עבור עצמו?"
ענה המלך ואמר:
"צדקתם אוהבי!"
כך, כביכול, עשה גם ה', ושרה אכן נפקדה.