בהיותם במדבר, בחודש אלול הראשון, עמדו אבותינו ואמהותינו בפעם הראשונה על פרשת דרכים. מאחוריהם היה עבר שלם, העבר של כל האנושות. עתה היו הם מבשרי העתיד החדש, הוטל עליהם התפקיד להעלות את המין האנושי על פסים חדשים. אולם להוותם, לא זכו הם עצמם לקחת חבל בעתיד מיוחל זה.
עדיין הדהדו בחללו של עולם צלילי הדיברה: "אנוכי", שתוכנה הכיל את בשורת האור והגאולה לאנושות כולה. אך הנה, כבר מתכחשים הם לאמת הצפונה במלה זו, ועל סף העתיד המחודש חוסמים הם במו ידיהם את הנתיב אליו. לרגלי הר חורב, מונחים לוחות הברית שבורים ומרוסקים, ועל קצף גלי הנחל היורד מן ההר נוצצים עפרות הזהב של האליל נטול החיים, העגל, אשר בגינו כיחשו בה', בא-ל חי, היחיד והמיוחד.
כה אירע, שאחרי כברת דרך כה קצרה, עמדו בני ישראל כאובדי דרך, כמשוללי תקוה, והביטו לקראת העתיד האפל הצפוי להם. וכה הם ניצבו, מיואשים כמעט, חדלי אונים, על פרשת דרכים. את העבר הם הפסידו. העוד ייפתח להם פתח לעתיד חדש? האם יפקיד רבונם בידם את מפעלו הגדול פעם נוספת? האמנם יתן להם שוב את שני לוחות הברית, לצורך קיום שליחותם בקרב האנושות?
ביום שבעה עשר בתמוז, עוד רוקדים ומהוללים היו סביב עגל הזהב. בעטיו של מחול שטני זה נשברו לוחות הברית. העם המתין עתה בפחד כל ימי תמוז ואב לחריצת גורל עתידו. הירחים האלו, תמוז ואב, אמנם נותרו מועדים לפורענויות גם בעתיד. במשך דברי ימי ישראל, במשך מאות ואלפי שנים, בחודשים אלו אירעו אסונות רבים ונשפכו נאדות דמע . רק ביום עשרים ותשעה באב דיבר ה' אל משה: "פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת. והיה נכון לבוקר, ועלית בבוקר אל הר סיני וניצבת לי שם על ראש ההר" (שמות ל"ד, א'-ב').
באחד לחודש אלול התחולל המיפנה: "וישכם משה בבוקר, ויעל אל הר סיני כאשר ציוה ה' אתו, ויקח בידו שני לוחות אבנים". ה' חידש את בריתו עם ישראל, בהטילו עליהם מחדש את התפקיד לשמש כאצבע אלוקים בקרב העמים.
הפעם הזהיר הקב"ה את ישראל מאד מפני הסתת העמים ופיתוייהם, מפני אליליהם וגירוי בנותיהם, בדרשו מישראל במשנה תוקף להיאחז בעוגן של חגי ה' ומצוותיו, להיתמך בסעד הרוחני שיזכה לקבל מיד ה'.
משה רבינו נשאר בהר ארבעים יום וארבעים לילה, עד שביום עשרה בתשרי הוריד את לוחות הברית החדשים, הערובה וההוכחה לחידוש הברית בין ישראל לאלוקיו. מעתה היו שברי הלוחות מונחים ליד הלוחות השניים בתוך ארון העדות, לזכרון סכנות החטא האורבות לעם סגולה ולעדות על נכונותו של הקב"ה ברוב חסדיו להרים אף את השפל שבשפלים להביאו שוב בברית אשר כרת עמו.
מדי שנה בשנה, כל אימת שממשמש ובא ראש חודש אלול, נרעדים מיתרי הלב היהודי לקראת ה'. מתוך רגש של כובד ראש מופלג ושמחה יתירה כאחד. ביום הזה מתרענן בזכרוננו הרעיון, כי מתקרב ובא אלינו העשירי בתשרי, יום הכיפורים, שבו הקב"ה ברחמיו, באהבתו ובחסדו, יעלה אותנו מעמקי ירידתנו הרוחנית, אל יסוד איתן ומחודש של חיים כרצונו, מבלי להתחשב בעוונותינו הראשונים. הוא מרים אותנו תמיד מחדש אליו, הוא נותן בידינו שוב את לוחות הברית, מבלי שיקח בחשבון שפעם כבר נשתברו הלוחות בגללנו. הדבר החשוב בעיניו מכל, זוהי הכרתנו העמוקה והודאתנו על האמת, כי אמנם אשמים אנחנו וכי בחטאינו נשברו הלוחות. הכרה זו פותחת פתח לעתיד חדש, טוב יותר ומלא תוכן.