בתורה נאמר: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" (דברים ד', ל"ה). בריתו של האדם מישראל עם ה' מבוססת על ראיות ועל ידיעות ברורות. שורשי הברית נעוצים בעובדות מעשיות. ה' בחר בישראל וחייבו לקיים מצוות מעשיות. יסודות הברית הם: להאמין כי ה' ברא את העולם, כי הוא גילה את שכינתו בהר סיני, וכי הוא קבע תקופה של תשובה שלמה אליו.
במדע ובחיים המעשיים עומדת היהדות על היסוד ההיסטורי של נסיון האומה כולה. אין מקום לפטפוטי סרק על רגשות, על חלומות ועל מצב רוח מעורפל המשוחרר מבקורתו של השכל. רק הניסיון הברור של התחושה, התבונה השכלית, החשיבה הרוחנית על סיבה ותוצאתה והגשמתה באמונה – הם קנה המידה. הם חודרים לתוך הלב ומשפיעים על הרגש, בכדי שיעורר וימריץ את רצונו של היהודי – להגשים את חייו על פי המצוות שנתן ה' לשכל. הבנה ברורה ורצון עז להגשמה – אלו הן דרישותיה של הדת היהודית. הלב והרגש מהווים רק אמצעי המביא את השכל לידי מעשה.
לא ייתכן כל קשר בין היהדות לבין רגשות מיסתוריים וזעזועים נפשיים. כל מי שמנסה לקשר את אמונת ישראל עם התנודות המעורפלות שבלב, שהן מחוץ לתחום ביקורתו של השכל, הריהו נמנה עם נביאי השקר הנזקקים לדמיונות ולרגשות, כדי שיכיר בהם העם.
דוקא חודש תשרי, מעבר לכל חודש אחר בלוח השנה, מפגין בצורה כה בולטת נגד הכזב המעריך את הדת היהודית על פי מספר זעזועי האמונה המתעוררים בתחום הרגש.
אם נתבונן היטב בפסוק: "יום תרועה", כפי שנצטווינו לקיימו בתורה, ניווכח לראות, כי דווקא מצווה זו מהווה את המחאה הנמרצת ביותר נגד הנחה כוזבת זו. בספר ויקרא נאמר: "זכרון תרועה" (כ"ג, כ"ד) ואילו הכתוב: "יום תרועה יהיה לכם" נאמר רק בספר במדבר (כ"ט, א'). הווה אומר: בראש ובראשונה יום זיכרון הוא, ואילו התרועה באה לעורר זיכרון זה. הזיכרון, כלומר, החובה לזכור את העבר ולשקול את המעשים בעתיד, הוא פעולה שכלית מובהקת וברורה מאד והוא המאפיין את היום. ביום זה זוכר ה' את בני האדם בכניסתם לשנה חדשה, לקראת עתיד חדש, והוא זוכר גם את העבר על כל פרטיו הנשכחים. הוא דן אותנו כשופט חוקר, הוא שוקל את זכויות האדם וקובע את גורלו. זהו היסוד שבו משתלבים יחד שכלו והגיונו של היהודי עם רגשותיו, והוא הופך את ראש השנה ליום תרועה וליום זכרון-תרועה. תוכנו הנשגב והכביר של היום מעורר את האדם, לא להתרגשות סרק, לא לרטט חסר כל תוכן ולא לסחיטת דמעות, כי אם לזכירה שכלית בהירה ולהתבוננות בעבר ובעתיד.
אין בחיינו דבר הפונה עורף לעולם המציאות. התורה דורשת מאיתנו לשאוף לחיים מעשיים ואמיתיים. זו טיבה ומהותה של תורתנו. לא בשמים היא. היא אינה מופיעה מעבר לזרם החיים, בספירות עליונות ונעלמות שאינן ניתנות לחקירה טבעית או בנבכי נפש האדם הנסתרים מתפיסת השכל, וגם לא כבשורה מהעולם הבא. התורה מופיעה ומתבטאת בעולם הזה, בעולם המעשה ובחיי היום יום.
לאור האמור, אין עבודת הבורא מצטמצמת בין כותלי בית הכנסת, ותוכן העבודה אינו בגדר התעוררות ארעית של הרגש. עבודת הבורא פירושה לעשות את רצונו בכל מעשה של חיינו עלי אדמות, ולכלכל את המעשים בשכל, בתבונה ובשיקול דעת, מתוך רצון חופשי ומתוך חדוות חיים.