עשיר ביקש לקשט את טרקלינו בתמונה מרהיבה. חקר ודרש והגיע אל צייר אמן. אמר העשיר לצייר: "רצוני בתמונה היפה ביותר, הנפלאה ביותר, תמונה, שכל רואיה יוקירוה. רצוני, שתקדיש לה את כל עיתותיך, את כל כשרונך במשך שנה תמימה. ואני מוכן לשלם במיטב. אני אעניק לך מאה זהובים לכל שבוע במשך השנה כולה. ובתום השנה, כשאקבל את התמונה, תקבל עוד מאה אלף זהובים!"
סבר הצייר וקיבל. העשיר עמד בדיבורו ושיגר לצייר את מאת הדינרים מידי שבוע. אבל הצייר לא עמד בהבטחתנו ולא עמל על הציור, כמובטח. הוא מתח את הבד על הכן, משך במכחול מעט פה ומעט שם. אבל רוב הזמן אכל ושתה והתענג על ממונו של העשיר.
השנה הלכה והתקרבה לקיצה. העשיר שיגר אל הצייר את משרתו, לקבוע את סדרי העברת התמונה לטרקלינו. הצייר נחרד: הן הציור כה רחוק מסיומו! הוא ראה כי מעל בתפקידו, והזניח את חובתו, ומה יעשה ביום פקודה, בתום השנה? לפיכך התפנה מכל עיסוקיו ועמל על השלמת התמונה יום ולילה, ללא הפוגה.
היום האחרון הגיע, הדלת נפתחה והעשיר עמד בפתח עם הסבלים, ועמד משתאה לנוכח התמונה המרהיבה, עוצרת הנשימה!
בראש השנה כרת הקב"ה ברית בינו לבינינו: הוא יעניק לנו שנה טובה ומבורכת, בריאות ומזון, והאדם ינצל את הזמן לתורה, למצוות ולמעשים טובים.
האדם – את הבריאות קיבל, מן המזון נהנה, אך את התחייבותו שלו קיים בעצלתיים.
לפתע ניסר באויר קול השופר של חודש אלול, והאדם נחרד. אבל, עוד נותר לפנינו שבוע ימים, נחטוף מה שנוכל, ונשתדל להשלים את החסר.