חינוך דמוקרטי מבטל את סמכותם של ההורים, שולל את ניסיונם והבנתם בטובת ילדיהם, ומונע מהם מלעשות את מה שטוב באמת לילדיהם, או לשלול מהם את הרע. כי הדמוקרטיה מקנה שוויון זכויות מלא לקטן ולגדול כאחד, הילד הוא בר החלטה שווה סמכות להוריו. ומה יעשו ההורים שיש להם ארבעה ילדים שהחליטו בהחלטת רוב מייצג שארוחות הערב מכאן ולהבא יורכבו מגלידה עוגה וסוכריות?! זו דמוקרטיה במיטבה.
חינוך אמיתי הוא חינוך של סמכות, כזו היונקת מכוחנו כהורים שהופקדו בידיהם פקדונות בידי שמים ועליהם לחנכם להוציא מהם את המיטב. כבעלי סמכות מחייבת זו, יפעלו ההורים מתוך שיקולים ערכיים אמיתיים, וידאגו לטובת בנם, לא בגלל שלהם נח כך או אחרת, אלא פשוט כי הם מחוייבים לעשות למען ילדיהם את המיטב האפשרי כדי לאפשר להם לצמוח בריאים ושלמים, מתוקנים במידותיהם, ישרים במעשיהם, איתנים באמונתם ורציניים בשאיפותיהם. זה התפקיד, וזה מה שנותן את הסמכות.
הבעיה היא שקל מאד להתבלבל בין סמכות לבין דיקטטורה, בין מחוייבות כנה ואמיתית לילדים לבין שלטון קשוח ואטום.
כדי שלא להגיע למצב כזה שאפשר בהחלט לכנות אותו חינוך חד צדדי, בו ההורה משליט את רצונותיו (גם אם הם רצונות טובים), ללא כל התחשבות במה שמתרחש אצל הילד, מצב שבהחלט עלול להוביל להרס תחת בניה, יש צורך דבר ראשון בפתיחות ובאוזן קשבת.
מצב זה של פתיחות מאפשר הידברות. הילד חש שיש אוזן קשבת בצד השני, והוא יכול להביע את רחשי ליבו. הוא יכול לפרט את הרגשותיו, יש לגיטימציה לתחושות האישיות שלו, ויש פתיחות אמיתית שמאפשרת לו להביע את מחשבותיו באופן חופשי. מצב זה יאפשר להורה להבין לליבו של הילד, להכיר את נפשו, ולהתאים את החינוך באופן מושלם לנפשו של הילד.
הילד שיביע את קשייו, יקבל תמיכה. וכשיציג שאלות יבואו תשובות מפורטות ומניחות את הדעת. זהו חינוך שורשי, דו צדדי, שיביא לבניין אמיתי ולצמיחה. לעומת חינוך שבא בהשלטת כח ללא פתיחות, וללא מתן אפשרות לכנות והידברות.