בחינוך שורשי ונכון, אין מנוס לעתים, מלהשתמש בענישה. על הילד לדעת כי למעשה רע יש תגמול, וכי אי אפשר לתת לו לעשות ככל העולה על רוחו. כמובן שהעונש צריך להנתן במידה ובמשורה, לא מתוך כעס חלילה ולא מתוך חפזון. לכל ענישה תקדם מחשבה שתגדיר את רוע המעשה ואת מטרת הענישה. אי אפשר להעניש סתם כך.
תפקידו של ההורה כלפי בנו הוא לחנכו, עד שידע מהי הדרך הישרה ללכת בה. וההכרה הזו תנחה אותו גם בבגרותו. כאשר יראה האב כי בנו אינו נוהג כשורה, יבין שלא השכיל עד כה לחנכו כראוי. גם אז – עדיין מוטלת עליו חובת החינוך.
הענישה היא, איפה, מין הודאה באשמה כלפי עצמו, כי עדיין לא השכיל לחנך כראוי, שאילו היה עושה מלאכתו נאמנה לא היה צריך להעניש.
מספרים על הגאון הגדול רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל שהיה רבה של מקנס, אשר בצעירותו, כאשר היה עדיין אב לילדים רכים, השתובב אחד מבניו ולא נהג כשורה, והיה צריך להענישו על כך.
באותם הימים נהגו להעניש בעונש מרתיע, היו מצליפים על כפות הרגלים, כמובן מתוך זהירות שלא להכאיב יתר על המידה ולהזיק. כך עשה אף רבי רפאל ברוך, נטל את בנו הוכיחו וייסרו במלים, ואף הצליף בו על כפות רגליו.
הבן הכיר בחומרת מעשיו, הרכין את ראשו בחרטה ובבושת פנים, קיבל את עונשו בדומיה, ולאחר הבטחה כנה שלא ישוב עוד על מעשהו זה, יצא את החדר אל אחיו ואמו ששהו בחדר הסמוך.
למרות שהילד יצא את החדר זה מכבר, נשמעו מתוכו קול צליפות שוט וקול בכי מרטיט ומסעיר. תמהו לפשר הדבר ומיהרו להכנס אל החדר פנימה, ולמול עיניהם הנדהמות ראו את האב הצדיק מכה ומצליף בכפות רגליו בעוז, מצליף ובוכה.
"מה קרה אבא? מה אתה עושה?"
– "מעניש אני את עצמי בעונש בו הענשתי את הילד, כיון שאם חטא הילד, הכשלון הוא שלי, כמי שחינוכו מוטל עליו, אילו הייתי מדריך אותו כראוי, היה מתנהג בהתאם…"
כך נהג גדול בישראל, כך הוא ראה את תפקידו כאב וכמחנך. האם גם אנו מכירים באחריות הכבדה המוטלת עלינו? האם אף אנו חשים כשלון כאשר ילדנו נכשל במעשים שאינם ראויים?!