"תחי העצמאות!"
הצהרה זו, היא שאיפתם של ילדים רבים שהיו שמחים מאד להפטר מעולמם של המבוגרים הכובלים את חייהם הצעירים. מגוון החוקים נראה בעיניהם כאילו לא נועד אלא כדי להשאיר אותם כמה שיותר קרוב לסינרה של אמא.
הילד רוצה להיות עצמאי.
זה אומר שהוא רוצה לקבוע מתי ללכת לישון.
זה אומר שהוא רוצה להתחבר עם מי שבא לו.
זה אומר שהוא רוצה להחליט מתי ללמוד ומתי לא, אילו תפקידים לבצע ומאילו להתעלם.
זה אומר שהוא רוצה לקרוא מה שקורץ לו, לצפות במה שמתחשק לו, ללכת אחר מאוויי ליבו…
ובכן, לצורת החיים הזו אין אנו מסוגלים לתת יד. לא מפני שאיננו דוגלים בעצמאות, גם לא מפני שאנחנו חפצים להחזיק את הילד קרוב לסינרה של אמו.
כהורים אחראים עלינו לדאוג לסביבה הטובה ביותר, מבחינה גופנית ונפשית, למען הילד. לכן, חשוב לנו מתי הוא יאכל ומתי הוא ילך לישון, עם מי הוא מתחבר ולאן הוא ילך, מה הוא יקרא ומהם הדברים שאליהם הוא נחשף.
אמנם, מצויים הורים שבשם העצמאות והטלת האחריות על הילד, הם מסירים את כל הגבולות, בטענה כי כך ילמד להיות אחראי, והעצמאות תועיל לבנין אישיותו.
על דבר כזה בדיוק אמרו חז"ל:
משל לאב שלקח את בנו, הלבישו, רחצו, סך אותו בשמן, נתן בידו כסף והושיב אותו בסמוך למקום עבירה.
"מה יעשה הבן ולא יחטא?!"
אם האב ה"אוהב" הכין לו את כל נתוני הפתיחה האפשריים, למרות שלא התכוון לכך, הרי שהדרך מוכנה לפני הבן לחטוא.
כבילת הילד והחנקת כל פעולה עצמאית מצדו, היא דרך פסולה ותוצאותיה הרות אסון. מצד שני, גם שחרור הילד והענקת עצמאות רחבה, היא דרך המובילה למחוזות גרועים.
כמו בדברים רבים, גם כאן, דרך הביניים היא הנכונה והרצויה.
רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, היה אומר:
החינוך כמוהו כציפור,
החזקת חזק מדי, חנקת!
שחררת, ברחה הציפור!
יש איפוא להחזיק בעדינות מחד גיסא, ולא לחנוק בלי להרפות מאידך גיסא.
בימים של חופש, כשהילדים מצויים יותר בחוץ, הם נחשפים לדברים שהם אינם נתקלים במשך כל ימות השנה. יש לשמר עקרון חשוב זה. עצמאות – כן, אבל לא בכל מחיר. בגבול, במידה, בפיקוח ובהשגחה. קיימים, ב"ה, מספיק שטחים שבהם יכול הילד להפגין את עצמאותו, תוך כדי עידוד מצדנו. נדרבן אותו בשדה המותר כדי שנוכל להגביל אותו בשדה האסור.