כל חייו נתון היהודי במאבק. מחד, מושכים אותו כוחות הגוף ‑ אינסטינקטים, צרכים חיוניים, דחפים ושאיפה להשיג את הנעים, את היפה ואת הנחמד למראה.
ומאידך, ניצב הצד הרוחני שבאדם השואף להתעלות מעל לצד הגשמי של החיים. הנשמה, שנופחה באדם על ידי יוצרו ורק בזכותה האדם מהווה 'צלם אלוקים', שואפת להעלות אותו לגבהים, לרוממות ולהתגברות על משיכת כוחות הגוף.
השאיפה לרוחניות, ככל שהיא נעלה ומרוממת, מכוונת לכיוון בלתי נראה ובלתי נתפס על ידי חושי האדם. יש צורך להזכיר לאדם, שמעבר למה שהעין מסוגלת לראות, קיימת מציאות שונה, רוחנית, ובזכותה האדם נבדל מכל היצורים הסובבים אותו. ללא תזכורת זו ישקע האדם בעיסוק מתמיד במציאות המוחשית והגשמית, והעולם הרוחני יתרחק ממנו.
הצעד הראשון במהלך זה הוא: להקים גדר שתפריד בין התחום הגשמי לבין התחום האנושי‑רוחני. אם נתבונן נווכח, שגבול זה קיים, והוא ניתן לאדם בעת שגרשוהו מגן עדן. הכוונה היא ללבושו של האדם.
הלבוש מכסה את גופו של האדם, את החלק הבהמי שבו. לעומת זאת, איברי הגוף, שהאדם נבדל בהם מהבהמה והם המייחדים אותו, נשארים גלויים, והם הראש והידיים.
אולם גם גבול זה אינו 'מבצר בטוח'. ניתן להפוך את הלבוש למכשיר המשרת את צרכי הגוף. בתפקידו החדש במקום לרומם את בעליו, הלבוש ימשוך אותו למילוי תאוותיו הגשמיות! הבגד, המיועד לכבד את האדם ולציין את ייחודו כ'צלם א‑לוקים', הופך על ידי מעצבי אופנה לסממן של בהמיות. הבגד משנה את ייעודו והופך לנושא דגלה של רדיפת התענוגות.
מהיותו מעצם טבעו גבול וגדר בין הגשמיות לרוחניות הופך הבגד לסמל המתירנות ולאחד מהגורמים המרכזיים של רדיפת האדם אחר החומר.
לעומת זאת, כאשר הבגד ממלא את יעודו הוא הופך לנזר תפארת של מעשים ראויים המקדמים את האדם בתחום הרוח בתפקידו כנזר הבריאה.
