הגאולה קשורה בקשר אמיץ לתפילתנו. עוד מימי קדם, השוועה והתפילה היו גורם מקדם של הגאולה.
הצליל הראשון שיצא מפיהם של כלל ישראל, מאז שנהיו לעם, היה קול של גניחה ואנחה, תפילה מיוסרת מסבל עול הגלות.
"ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה. וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו את אברהם, את יצחק ואת יעקב" (שמות ב', כ"ג-כ"ד).
בחלוף מאתיים ועשר שנות השעבוד, כאשר הגיע זמן הגאולה, כלל ישראל היו במצב כה ירוד, עד שלא היו זכאים להיגאל. אך למרות זאת, בזכות בכיים ונאקתם, קיבל ה' את תפילתם והוציאם ממצרים. לתפילת עם ישראל קיימת השפעה גדולה יותר מאשר למ"ט שערי הטומאה בהם היו שקועים! כח התפילה האפיל על מצבם השפל והחיש את בוא הגאולה.
מיכה הנביא התנבא: "כימי צאתך מארץ ממצרים אראנו נפלאות" (מיכה ו', ט"ו). הגאולה העתידה תהיה דומה לגאולתנו מגלות מצרים. הקב"ה עתיד להראות שוב את ידו החזקה, באותות ובמופתים, כפי שהראה במצרים. מאידך, מוטל עלינו ללכת בעקבות אבותינו ולחפש כיצד יכולים אנו ליטול חלק בגאולה ולהחיש אותה.
לאחר אלפיים שנות גלות, רדיפות ופוגרומים, שואלים אנשים בתסכול: "האם אכן יש בכוחנו להחיש את הגאולה?"
יש בתפילה כח להחיש את הגאולה. אפילו אויבינו מכירים בכח המיוחד הטמון בתפילת עם ישראל: בערב מלחמת ששת הימים, הכריז רדיו קהיר בגאווה: "הפעם לא יעזרו לכם התהילים של מאה שערים". לאושרנו הרב הם טעו.
רבות מן הבקשות שלנו בתפילת שמונה עשרה הן בקשות לגאולה. עלינו להתעורר ולהתחבר מחדש אל פנימיות בקשות אלו, עד שנחוש בצורך להרים את קולנו ולבקש את בוא הגאולה השלימה.