בכל הפסוקים המוקדשים לימי ההכנה לקבלת התורה מושם דגש על קידוש והגבלה. אלו היו הדרישות העיקריות שהוטלו עלינו, כאשר הביא אותנו ה' לפני הר סיני.
אילו היה במעמד הר סיני רק משום התגלות אמת שלא היתה ידועה עד כה, אילו בא גילוי השכינה רק כדי לעורר את האמונה ואת ההכרה במציאות הבורא יתברך, כי אז מן הנמנע היה להבין את פשר כל ההכנות הקפדניות שציוה ה' לפני קבלת התורה. הלא תורת ה' שניתנה לנו בסיני, היא כה קרובה לרוח האדם, עד כי כל בר דעת מסוגל להבין אמת זו על נקלה, ובלי קושי היתה חודרת לעמקי הלבבות, תוך הבנת ההשגה הפשוטה שמשיג כל ילד ונער על נס הבריאה. הלא די לו לאדם שיישא עיניו השמיימה, כדי שייווצר בלבו הרושם על אודות מלכות שמים אדירה ובלתי מעורערת.
אילו לא היתה התורה אלא "דת", כלשון העם, שנועדה לספק את צרכיו הרוחניים של האדם, את רגש תלותו במשהו על טבעי ועל חושי, ואשר כל תכליתה היא לתת נחמה בחיים ותקווה במוות, כי אז באמת לא היה צורך בכל ההכנות המדוקדקות כדי להכין את הלבבות לקבלת התורה. הרי היא נקלטת בקלילות כקרן שמש באביב.
ברם, ה' קראנו אל הר סיני כדי לתת לנו את מצוות התורה, ולשם כך גילה לנו את כבודו על ההר הבוער. לגבי המצווה המעשית, לא יספיק לבטא בקלילות משפט נמלץ על אמונה, או לחוש חוויה רוחנית, עילאית, החולפת חיש מהר כלעומת שבאה. התורה דורשת בעיקר את המעשה, הן הפנימי והן החיצוני. המעשה הפנימי הוא – ההתקדמות הבלתי פוסקת של האדם ברוח וברגש, למען תהיינה תכונות אלו למקור האמת שבאדם וליסוד המוסריות שבו. המעשה החיצוני הוא הפעולה לכינונה ולהרחבתה של מלכות ה' עלי אדמות, אשר בה יחולו חוקי הצדק והיושר, המוסר והחסד, על כל החיים המעשיים. ולא תהיה לאדם כל שאיפה אחרת מאשר לעשות את רצון ה' מתוך בחירה חופשית.
על כן, שמה התורה את הדגש על העבודה שבלב, על עבודת הבורא בבית ובחברה, בכל עת ובכל שעה. התורה דורשת מהאדם התמסרות והתקדשות מוחלטות תוך התבוננות מלאה. לכן אמר ה' אל משה: "לך אל העם וקדשתם היום ומחר" – הכן אותם לקראת התקדשות זו.