התורה אינה לא "דת", לא "תיאולוגיה" ולא "פולחן". היא מהווה את הזרע אשר זרע ה' בקרב העם, כדי להצמיח ממנו את כל חייו. יחיד הוא העם, כשם שהתורה יחידה. התורה מחיה אותו והיא המקור היחיד של הופעתו בתולדות העמים.
התורה במהותה אינה ניתנת לשום השוואה ודימוי. לא ניתן להגדיר את התורה במילה אופיינית, בביטוי או בסמל. יחידה היא הן מלגו והן מלבר. כלפי חוץ אין בנמצא בכל תרבויות העמים דבר שיש בו צד שווה כלשהו לתורה. וכלפי פנים, התורה היא נשמת חייו של עם ישראל בכל שטחי החיים, הממלאת את כל ישותו ואת כל מהותו.
התורה מהווה משענת לאדם ונר לרגליו, חברתו בעת שמחה ובעת צרה, שירו בלילה, תמרור על פרשת דרכיו. שומרת אותו בשנתו ומברכתו בקומו בבוקר. היא כל אוצרו ועושרו של האדם, מקור שכלו ובינתו, חייו ושלומו, ישעו ומזורו, חוסנו וכוחו. היא עץ החיים, אשר אם נוטעים אותו בכוונה טהורה, הריהו מביא לאדם גן עדן עלי אדמות.
והנה, הגיע ובא יום חג התורה, יום חגה של נשמת העם. יום זה הוא חג החירות והדרור, חג הקיום והשגשוג, חג הטהרה והכפרה. בלעדי התורה לא היה כל ערך לכל מה שהחגים מסמלים, וממילא גם לחגים עצמם. ואף על פי כן, בעוד לכל שאר החגים הוקדשו בתורה פרשיות שלמות, לא הזכירה התורה אפילו במילה אחת, כי חג השבועות הוא חג מתן תורה. רק בתורה שבעל פה נמסר לנו כי חג זה, חג הביכורים שבתורה שבכתב, הוא חג גילוי השכינה ויום מתן תורה.
לשתיקה זו של התורה שבכתב לגבי החג שאנו חוגגים לכבודה, נודעת חשיבות מרובה, כי בכך היא מדגישה את חשיבותה של התורה שבעל פה. התורה שבכתב אינה רוצה להתקיים בלעדי התורה שבעל פה, והיא מוסרת לתורה שבעל פה את דבר ה' על אודות חגה היא. התורה שבכתב מביעה את רצונה כי חגה יוחג רק בין אלה אשר בהם נושבת רוח נשמתו של דבר ה' שבתורה שבעל פה, וכי קיום התורה שבעל פה הוא יסוד קיומה של התורה שבכתב בישראל.
אנו חיים ומתים מתוך ביטחון כי התורה הקדושה היא אמיתית וטהורה, ואינה ניתנת לשינוי. לכל תמורות העתים וזעזועי הזמנים אין כל שליטה עליה במשך אלפי השנים, מאז גילוי השכינה על הר סיני. על פי אמיתות תורה זו ננחיל גם לבנינו אחרינו את הישע האמיתי והשלם בעולם הזה ובעולם הבא. וכי יש לנו ערובה אחרת מלבד אמיתות המסורת של אבותינו? אין לנו אלא את אמיתות המסורת המשותפת לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה.
המסורת היהודית היא תופעה יחידה במינה ואין להשוותה לשום תופעה אחרת בעולם. היא מוכיחה את הכול אך ורק מתוכה היא. כל המתעמק בתורה שבכתב, נוכח לראות כי כמעט כל מילה זקוקה לפירושה של התורה שבעל פה, ואין לך עדות חשובה יותר לאמיתותה. עם שלם התמסר במשך כל שנות תולדותיו לקיומה של המסורת בעל פה ולשמירת דיניה והלכותיה. זו תעודה זוהרת המעידה עד כמה היו הדורות הללו חדורים באמיתות המסורת הזאת, עד כמה היו האבות משוכנעים כי כל מה שקיבלו מאבותיהם ושמסרו לבניהם מתוך הקדשת כל החיים ומסירות הנפש – אמת לאמיתה.
עם ישראל כולו היה והינו נושא המסורת של התורה. "העמידו תלמידים הרבה" (פרקי אבות א', א') נאמר כדי להפיץ את ידיעת התורה והמסורת בכל שכבות העם. זו היתה החובה הראשונה במעלה והמקודשת ביותר.
התורה שבעל פה הוכיחה את עצמה כנושאת החיים הלאומיים של העם כולו במשך שלושת אלפי שנה. היא שימשה לו תחליף לכל מה שמשפר, מייפה ומנעים את החיים אצל עמים אחרים. העם הצטיין תמיד בצלילות רוחנית, בטוהר חיי המשפחה, בגמילות חסדים ובמעשי צדקה. נוסף לכך, הצטיין גם באומץ רוח, בדעה מוצקה, בהתמדה ובנכונות להקרבה.
ובחג השבועות נושא העם שבח והודיה לנותן התורה הקדושה, אשר היא מקור כל המידות הטובות הללו.
רק המסורת שנמסרה לנו מפי הגבורה – התורה שבעל פה, הפיחה רוח חיים במצוות התורה, העניקה להן את תוכנן הנשגב והחדירה את דעת ה' בכל חיינו עלי אדמות. בזכותה הפך ביתו הדל והעלוב של העני להיכל ה', שולחנו למזבח, הוא עצמו לכהן, וכל חייו ומאוויו לשבח ולתהילה לבורא העולם. על ידי כל הגיג ממחשבותיו, על ידי כל רגשותיו, דיבוריו ומעשיו, שאיפותיו והנאותיו, הריהו מתקרב אל הברית עם ה'. בברית זו הוא מוצא את עוז כוחו ואת אומץ רוחו, את חדוות לבו ואת שלוות נפשו, את שמחתו ואת אושרו.
גם בקרב הציבור הקטן ביותר לבלבו הציצים והפרחים הנאים ביותר של תורת ה': תורה, עבודה וגמילות חסדים. התקנות והסייגים הסדירו את חיי המשפחה ברגשי מוסר ואהבה, חדוות חיים ושלום בית, עד כי חיי המשפחה בישראל היו כגן עדן עלי אדמות, אשר עוררו את קנאתם של אלו הבזים ליהדות.
כל זה בא לנו בזכות התורה שבעל פה. היו גם מעמי העולם שקיבלו מידינו את התורה שבכתב עוד לפני מאות בשנים, אך מעולם לא הצליחו להגיע לרמה הרוחנית והמוסרית של היהדות, משום שהיה חסר להם המפתח, כלומר: השלמה על ידי התורה שבעל פה.
התורה שבכתב אינה מתקיימת בחיים המעשיים, אלא לפי פירושה של התורה שבעל פה. התורה שבכתב מדגישה שהיא זקוקה להשלמה זו, ולכן הותירה את ענין חג מתן תורה לתורה שבעל פה.