ביאור הגדה של פסח
מדי שנה בשנה בליל הפסח, מיסב עם ישראל לעריכת הסדר. במרכזו של ליל הסדר עומדת קריאת ה'הגדה של פסח', בה מסופר על יציאת מצרים ומוזכרים בה הנסים והנפלאות שליוו את לידתו של עם ישראל.
מן הראוי להתבונן מדוע חולל ה' נסים כה גדולים באותה תקופה. מהי מטרתם של ניסים אלו?
מטרת הנסים היתה להוכיח לעיני העולם כולו ולעיני בני ישראל מיהו המנהיג האמיתי של העולם. עשר המכות הוכיחו את שליטת הבורא על כל תחומי הבריאה. יציאת מצרים היתה שיעור מעשי באמונה ובבטחון בצור ישראל וגואלו.
אך, רישומו של שיעור חד פעמי, גם אם יהיה מרשים ונוקב ככל שיהיה, מיטשטש במרוצת הזמן ולקחו עלול להשכח. חיי השגרה משכיחים מהאדם את מציאות הבורא ומסיחים את דעתו מקיום רצונו. האמונה באלוקים זקוקה לרענון מתמיד. זהו תפקידו של ליל הסדר.
ככל שמרבים לתאר את ניסי יציאת מצרים, להציגם בצורה חיה ומוחשית ולהפנים את התחושה שגם אנו עצמנו נגאלנו ממצרים, בעקבות גאולתם של אבותינו, כך ישיג סיפור יציאת מצרים את התוצאה המבוקשת. ליל הסדר יהווה חוויה רוחנית אמיתית, שתשמש מקור השראה לחיזוק האמונה בבורא עולם לאורך כל ימות השנה.
להלן פירושים לקטעים מרכזיים בהגדה של פסח:
זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים (תרגום).
פתיחת ההגדה ב"הא לחמא עניא", אומרת דרשני. אנו מתייחסים ללחם העוני שאכלו אבותינו עוד בטרם החילונו בעצם סיפור יציאת מצרים. בהצבת דברים אלו בתחילת ההגדה יש משום ציון דרך לליל הסדר כולו.
להזכרת לחם העוני מיד בתחילת ליל הסדר, נועד תפקיד מחנך ומכוון. כדי שלא יעלה על דעתו של מאן דהו שיצאנו ממצרים בכוחנו ובעוצם ידינו, אנו מזכירים תחילה את ה"לחמא עניא". במצרים היינו עבדים חסרי אונים, ורק חסד ה' שגבר עלינו הביאנו עד הלום. לחם העוני, מלווה אותנו בכל שעת קריאת ההגדה ומשריש בנו את ההכרה שעבדים היינו וה' הוא שהוציאנו משם. זוהי גם המטרה העיקרית של חג הפסח בכללו. החג נקרא בשם "חג המצות". שם זה מורה על מצבנו ההתחלתי, על הנחיתות והעוני בהם היינו נתונים באותו בית עבדים. והנה, למרות הכל יצאנו מאותו בית עבדים. עובדה זו נוסכת בנו תקווה ובטחון בה' שימשיך להוליכנו קוממיות לאורך כל הדורות.
"כל דכפין ייתי ויכול"…
כל מי שרעב יבוא ויאכל (תרגום).
אחת ההכרזות הראשונות מיד בתחילת 'ליל הסדר' קוראת לעניים ולרעבים לבוא ולהצטרף אלינו לעריכת 'ליל הסדר' ולהסב עמנו לסעודת החג.
להכרזה זו משמעות כללית. תמיד השתדלו היהודים לארח את העניים והדלים לשולחנות החג, למען תהיה גם שמחת העניים שלמה, אך ישנה גם משמעות מיוחדת לקריאה זו דווקא בלילה זה.
במצרים היו בני ישראל משועבדים כל כולם לאדונים המצרים, משועבדים בחומר וברוח. השעבוד היה כה קשה ומפרך, עד שלא נתאפשר להם להעמיק לחשוב אודות מהות העם, עתידו ותקוותו. היתה זו שקיעה בחומר ובלבנים מבחינה פיזית ומבחינה רוחנית.
היציאה הנסית ממצרים הפכה אותנו מציבור עבדים מדוכא ומפורר לעם מלוכד, מאוחד ובעל קווים משותפים. תוכן רוחני זהה ממלא את לבנו, ושאיפה רוחנית אחת מפעמת בנו. האבנים הפזורות מתלכדות עתה לבנין אחד הבנוי לתלפיות, בניינו של עם ישראל.
עתה הוא הזמן לחשוב ולדאוג לאלו מעמנו שחייהם קשים ועלובים. עתה, כאשר רגע האחווה פועם בלבנו פנימה, וכאשר אנו מזכירים את ימי השעבוד, מוטל עלינו לפעול למען לא יוותר אדם רעב בעמנו. נזמין את הרעבים לשולחננו, נדאג לרווחתם, נחלוק עמהם את מזוננו ונצרף אותם לשמחתנו. גם אבותיהם היו משועבדים במצרים, וגם הם יצאו מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה.
"הלילה הזה כולנו מסובין"…
ההסבה, האכילה באופן נוח במיוחד, מסמלת את התנהגותו של בן החורין. בליל הסדר אנו מדגישים חזור והדגש את העובדה, שביציאת מצרים חדלנו להיות עבדים לפרעה, ויצאנו לחירות.
חירות זו, מלבד העובדה שהיא ממלאת את הלב שמחה, היא מטילה גם אחריות. העבד המשועבד אינו אדון לעצמו, הוא אינו יכול להחליט כיצד יחיה. לעומתו, בן החורין מנתב את חייו על פי החלטתו האישית.
ואכן, בני ישראל, בצאתם ממצרים, השכילו לבחור בדרך החיים. הם התייצבו כאיש אחד בלב אחד למרגלות הר סיני. גם כיום, בהיותנו בני חורין, שומה עלינו לבחור בדרך החיים – בדרכה של תורת חיים.
"עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם"…
מהי המעלה בכך שאיננו משועבדים לפרעה במצרים, והרי אנו עדיין משועבדים לשאר העמים? מהו ההבדל למי אנו משועבדים?
ההסבר הוא שגלות מצרים היתה שונה במהותה מיתר הגלויות אליהן גלה עם ישראל.
במצרים בני ישראל היו משועבדים בכל מהותם ללא שריד של עצמאות וללא יכולת חשיבה עצמית. מצרים נקראה "בית עבדים", במלוא משמעות המילה. מציאותו של עבד משועבדת לאדונו, ללא כל רשות עצמית. בני ישראל היו משועבדים לפרעה לחלוטין הן ברוחם והן בגופם.
כל הגלויות שגלו אליהן ישראל התבטאו בכך, שהגויים היו חזקים יותר מהיהודים והציקו להם. אולם במצרים, אפילו מחשבתם היתה משועבדת למצריים. ואמנם, ראשית גאולתם היתה כאשר הגיע הרגע שעליו נאמר: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו". כשהגיע זמן הגאולה, ה' סייע להם שיוכלו כבר להיאנח. עד אותה עת לא היה ביכולתם אפילו להיאנח! הם היו משועבדים עד כדי שלילת מחשבתם העצמית לחוש בכאב ולזעוק על הצרות הרבות שהעיקו עליהם.
ומתוך צרה זו המציא לנו ה' פדות ורווחה והוציאנו משעבוד לגאולה.
"וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"…
ב'הגדה של פסח' מסופר על התנאים, ענקי הדורות, שישבו ב'ליל הסדר' עד אור הבוקר, וסיפרו על נסי יציאת מצרים.
התועלת הנובעת מהסיפורים הרבים ומההדגשות השונות על אודות פרטי הגאולה ממצרים, אינה מתמקדת בתחום הידיעות בלבד. חשיבותה של ידיעת נסי הגאולה, מפני שהיא מהווה בסיס לקשר שלנו עם תקופה זו. אולם חשובה ממנה היא ההשבה אל הלב, החדרת הדברים אל הלב והפיכתם לחלק ממהות היהודי. כך ייראו החיים אחרת, הם יהיו חיים לאור הגאולה. משום כך מצוה להרבות בסיפור יציאת מצרים, ומטרתה, שאף אנו, החיים דורות רבים לאחר כל אשר אירע, נחיה את לקחי הגאולה, ניישם בחיינו את לקחיה וננחיל אותם לדורות הבאים. וכל המרבה לעשות זאת – הרי זה משובח.
"ברוך שנתן תורה לעמו ישראל"…
כבני חורין עזבו אבותינו את בית העבדים שבמצרים. החרות היא הנכס היקר ביותר עבור האדם, ורק באמצעותה ראוי הוא להקרא "אדם".
אמנם, פרט לחרות מהשעבוד הגשמי, זקוק האדם לסוגי חרות נוספים: החרות הרוחנית והחרות המוסרית. האדם הכבול בכבלי הבורות אינו בן חורין. גם האדם הכבול בכבלי רצונותיו אינו בן חורין, אף אם ישלוט על ארצות ועמים ואפילו מטען גדול של חכמה, עדיין אינו מעניק לאדם חרות רוחנית. רק היודע להשיב על שאלות היסוד של החיים: מה אנו? לשם מה נוצרנו? מהי תכלית חיינו ומעשינו? למה צריכים אנו לשאוף? מהי תכליתנו הסופית? ושאלות מסוג זה הוא הזוכה לחרות רוחנית.
מימות אנוש, עסקו שיטות פילוסופיות לאין ספור בשאלות אלו. כל שיטה חדשה הוכיחה שיסודות השיטה שקדמה לה אינן נכונות, ואף היא זכתה שוב לביקורת דומה מידי השיטות שבאו אחריה. כדי להשיב על השאלות הנ"ל, צריך האדם להכיר את מהותה הפנימית של הבריאה.
לנו, עם ישראל, ברורות מהות הבריאה ומקורה: הבורא ברא את השמים ואת הארץ לכבודו. תפקיד האדם עלי אדמות הוא לקיים את רצונו. רק לאחר שאמת זו תתחוור לליבנו, רכשנו את חרותינו הרוחנית.
אל החירות הגשמית והרוחנית, צריכה להילוות חירות מוסרית: "מאוס ברע ובחר בטוב" (ישעיהו ז', ט"ו-ט"ז). הפילוסופים כפרו בחירות המוסרית, מאחר והם עצמם טרם הגיעו אליה. לדעתם כבולים כל הברואים, ואף האדם, למצב של חוסר בחירה. מעשיו הטובים של האדם או פשעיו, אינם נובעים מבחירתו החופשית. שיטה זו פוטרת את האדם מכל אחריות למעשיו ומרוקנת את המושגים: נדיבות ורשעות, צדק ועוולה מתוכנם.
אנו מאמינים שהקב"ה, ברא את האדם בצלמו, וזיכה אותו בכח הבחירה. לפיכך, הוסיפה כאן ההגדה את התואר: "ברוך הוא", לקב"ה, על שברא את האדם ונתן לו את כח הבחירה.
שיטות חינוכיות רבות צצות חדשים לבקרים. כל אחת מביאה עימה דרך שלא נשמעה עד כה בשדה החינוך. שיטות חינוכיות יכולות להשתנות מזמן לזמן. לא כן היסוד. היסוד נשאר תמיד אחד. "חנוך לנער על פי דרכו".
בהגדה מונים ארבעה סוגי בנים. האב המחנך פונה אליהם ועונה לשאלותיהם באופן אינדבידואלי. תמיד יש לקחת בחשבון את אופיו של הבן, את תכונותיו, את מידותיו, את רמת ידיעותיו ועוד. רק התייחסות פרטנית זו בכוחה לחדור ללבו של המתחנך ולסייע לו לצעוד בדרך העולה אל פסגת ההר.
ההבנה שמגלים ההורים למיוחדות של כל אחד מילדיהם, הנכונות להעניק לכל אחד מהם את מלוא תשומת הלב – הן אבני יסוד בכל בניין חינוכי.
"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה"…
'ליל הסדר' הוא בעיקרו לילה המוקדש לחינוך. אנו מקדישים תשומת לב מרבית לאופיו הייחודי של כל בן, לתכונותיו ולכישוריו ומשתדלים להקנות לו את המטען הרוחני היקר שנחלנו מאבותינו בדרך המתאימה לו.
פנים רבות לו, לחינוך היהודי. אולם דומה שאחת הנקודות המרכזיות בו היא ההליכה במשעול שסללו האבות. מורשת סיני שנמסרה במעמד מתן תורה, הועברה לדורנו, ועלינו להעבירה לבנינו למען המשך הדרך, למען דורות העתיד שייצמדו גם הם למעיין החיים.
עלינו להנחיל לדורות הבאים את האמונה החושית בבורא העולם, את אוצרות ידיעת התורה ואת דרכי המוסר היהודי. כך נמלא את אחד התפקידים המרכזיים שהוטלו עלינו, את תפקיד החינוך. ככל שנמלא את תפקידנו בלהט ובמסירות, כך נזכה לראות את בנינו ובנותינו צועדים בשמחה בדרך שהחלה ביציאה ממצרים, וממשיכה הלאה עד ביאת יינון, במהרה בימינו.
"מה העבודה הזאת לכם?"
שאלתו של הבן הרשע פותחת פתח להבנת משמעותן המעשית של המצוות הרבות הקשורות לחג הפסח בכלל ולליל הסדר בפרט.
אחת התשובות המפורסמות בנושא נכתבה בספר 'החינוך' (סימן טז), ספר שנכתב לפני מאות שנים. שם נקבע כלל יסודי: "אחרי המעשים – נמשכים הלבבות". המפתח ללב מצוי במצוות המעשיות. מחשבה, גם אם תהיה מעמיקה וממושכת, בדרך כלל היא אינה מותירה את רישומה ברבדי הלב העמוקים. לעומת זאת, בכוחן של פעולות מעשיות לחרוט רישום ברור בלב.
יציאת מצרים מהווה בסיס לאמונה בה' ולבחירת עם ישראל לעם סגולה. כדי להחדיר עקרונות אמונה אלו ללבנו ציוונו הבורא בקיום מעשי מצוות רבים הקשורים לחג הפסח, והללו מסייעים לנו לחיות חיי אמונה מלאי תוכן.
"מה העבודה הזאת לכם?"
הבן הרשע בשאלתו מבקש להבין: מדוע עובדים את ה'? מדוע מקיימים מצוות? מה מסתתר מאחורי כל מצוה ומצוה?
התבוננות בתשובה הניתנת לו מורה שמדגישים בפניו את עוצמתן של המצוות. את חשיבותן ואת תרומתן לעם, אולם לא ניתן לו הסבר מפורט אודות טעמי המצוות.
תשובה זו מגלה עקרון חשוב. עם ישראל מקיים את המצוות בראש ובראשונה מפאת העובדה שה' ציוה על כך. אנו מאמינים באמונה שלימה שבמעמד הר סיני ניתנה לנו התורה ובה כלולות המצוות המוטלות עלינו. מכוחה של אמונה זו מתנהלים חיינו.
אמנם קיימים טעמים רבים למצוות השונות. לטעמים אלו רבדים שונים, חלקם גלויים ומובנים לכל מעיין ואילו חלקם האחר טמון במעמקיה של תורת הקבלה והסוד. אולם הם אינם מהווים את הטעמים שמחתם ציוה ה' אותנו לקיים מצוות. מחשבותיו של ה' גבוהות מבינת אנוש, ואין ביכולתנו להעפיל עד כסא הכבוד.
טעמי המצוות משולים לטעמו של מאכל.
הטעם אמנם מצביע על סוג האוכל, איכותו ומרכיביו השונים, אולם הוא אינו מהווה את הסיבה לכך שהמאכל משביע את גופו של האדם. באותה מידה, טעמי המצוות מוסיפים טעם רב למצוה, ואנו חשים בחשיבותה, אולם, הסיבה לקיומה תלויה בציווייו של ה' שהוא בבחינת "גבוה מעל גבוה", ולא בטעמים עצמם.
גם בנתיבות החינוך, כאשר מוטל עלינו להסביר מדוע אנו מקיימים מצוות, אנו מדגישים תחילה את העובדה שאנו מצווים על כך מפי ה', רק לאחר החדרת יסוד זה ללבבות, ניתן להוסיף גם את טעמי המצוות למערך הקיום, תוספת התורמת להעמקה, להבנה ולשלימות בעת הקיום.
"ושאינו יודע לשאול את פתח לו"…
לא אחת עומדים מחנכים והורים נבוכים מול תלמידים או בנים שאוצר ידיעותיהם דל, והם אדישים ואינם מגלים עניין בחומר הנלמד. פעמים רבות לבם של הצעירים נוהה אחר דברים הערבים לשעתם, אך הם חסרי ערך לעתיד. לעתים קרובות הם זונחים בגללם את הלימוד שיסייע להם רבות בחייהם בהווה ובעתיד.
ההוראה "את פתח לו" מציבה בפני המחנכים אתגר רב משמעות. עליהם להרים את המסך ולהראות למתחנכים את ההוד שבערכים, את השלמות המושגת על ידי מילוי המטלות ואת השכר הרב המצפה לכל מי שיחיה את חייו לפי דרך התורה.
"את פתח לו", משמעותו התאמה של תכנים ושל משימות חינוכיות למצבו ולדרגתו של הנער המתחנך.
"את פתח לו" סולל דרך, קורא להאהיב את ערכיה הנצחיים של היהדות על בני תשחורת שעתידם לפניהם, ובעזרת יד מכוונת הם מסוגלים להעפיל אל הפסגה.
"לא אמרתי, אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך"…