ברחובה של עיר, במקום רחב ומואר, שכנה חנות בשמים יוקרתית ומפוארת. שלט גדול ומאיר עיניים הכריז כי חנות זו מחזיקה את מיטב הבשמים האיכותיים. אבל לא השלט בלבד משך את הלקוחות. אלא בעיקר הריח, ריחם הנודף של הבשמים הטובים הוא זה שמשך את הלקוחות. הם עברו ברחוב שואפים לקרבם את ריח הניחוח ומתפתים להכנס ולרכוש, גם אם לא לשם כך יצאו לרחובה של עיר.
בעל החנות התפרנס בכבוד. על לקוחותיו נמנו בעלי הון וממון, נשות אצולה ובעלות טעם טוב. הכל ידעו שאצלו ניתן למצוא את המיטב שבמיטב, ואף שילמו על כך ממיטב כספם.
בוקר אחד, בעודו מתקרב לחנותו כהרגלו מזה שנים, כבר בקצה הרחוב הרגיש שמשהו לא בסדר… הריח…
במקום ריח היסמין, הנרקיס ופריחת ההדרים העולים מחנותו בכל בוקר, עולה ריח צחנה איום עד כדי התהפכות המעיים.
תחושת קבס ממלאת אותו. אין לאן לברוח, הריח ממלא כל פינה. ככל שהוא מתקרב לחנותו הולך הריח ומתחזק.
לתדהמתו, גילה כי ממש בסמוך לחנותו, חונה עגלת משא גדולת מימדים, פועלים נמרצים פורקים ממנה ארגזי עץ עמוסים בתכולה נודפת צחנה, ומובילים אותם לאולם הסמוך לחנות הבשמים שלו. מתברר לו כי ממש בסמוך אליו, קיר נושק לקיר, עומד להפתח מפעל לעיבוד עורות.
איסטניס הוא בעל חנות הבשמים, מפונק ועדין נפש. אבל לא זה מה שמטריד את מוחו ברגעים אלו. כי אם הפרנסה, היא זו שמטרידה אותו. הוא יודע שהריח המחליא הזה מביא את הקץ לחנותו המצליחה. איש לא יתקרב יותר לחנות הבשמים כשהריח מסביב משדר סרחון עז. גם הלקוחות הקבועים שלו בודאי ידירו את רגליהם. הוא חשש שפרנסתו יורדת לטמיון.
הוא מתלונן, מוחה, צועק, מתחנן, מוכן גם לשלם לבורסקאי סכום יפה ובלבד שיחפש לו מקום אחר, אולם מאומה לא עוזר. הבורסאי מתעקש על זכותו החוקית.
הבשם יושב בחנותו ועיניו כלות, זה ימים רבים ריקה חנותו מקונים, איש אינו דורך שם, החנות שהיתה בעבר מלאה ושוקקת חיים, שוממה, הדלת שהיתה פתוחה לרווחה ומדיפה ריחות ניחוח לרחובה של עיר, סגורה ואטומה בנסיון למנוע מהריח המחליא לחדור פנימה. ימים ארוכים הוא יושב כך בודד, מסרב להשלים עם העובדה שתם פרק הבשמים בחייו, שעליו לסגור את חנותו המצליחה ולמכרה במחיר הפסד. אבל הימים עושים את שלהם, וביום בהיר אחד, הוגפו התריסים, ננעלו הבריחים, ועל חנותו מבחוץ נתלה שלט מאיר עיניים "למכירה".
דקות ספורות חלפו. עוד בטרם הספיק לעזוב את המקום, יוצא הבורסקאי מבית העורות שלו, סינר גדול ומצחין קשור למתניו, וכשחיוך מאושר בפיו הוא פונה לבשם, הצעה בפיו: "הבה ונעשה עסק, נהפוך לשותפים. את הקיר המפריד בין החנויות נפרוץ ונעבוד יחדיו". הבשם מעקם את אפו בסלידה, ובכל זאת הוא אומר: "תן לי לחשוב על הרעיון".
הוא מנסה את מזלו, אולי בכל אופן יצליח למכור את חנותו ולקנות חנות במקום אחר, יתכן ויעלה בידו להשתקם, להחזיר לעצמו את חוג לקוחותיו שבעבר, ולבסס את פרנסתו מחדש. אולם הימים שחולפים מבלי שאיש יתעניין בשלט המציע את החנות למכירה, גורמים לו להבין שהצחנה האיומה מבריחה את כולם. בלית ברירה, אם הוא רוצה בכל זאת להתפרנס, הוא חייב להיענות להצעתו של הבורסקאי.
כשאצבעותיו מהדקות את נחירי אפו, נכנס הבשם אל הבורסקאי, מהנהן בראשו ואומר בלחש: "עשינו עסק".
תוך שעה קלה נפרץ הקיר בין שתי החנויות, הבשם עוטה סינר עשוי בד גס וניגש לבחוש בסיד, כשעל פניו הבעת סלידה. הבורסקאי מביט ברחמים על שותפו האיסטניס ונד בראשו.
ביום הראשון, הדבר היה בלתי נסבל, הבשם חשב להקיא את בני מעיו בכל רגע. תחושת הקבס מילאה את כל ישותו.
ביום השני פחתה מעט תחושת הסלידה, ביום השלישי היו הריחות נסבלים יותר, ביום הרביעי היה זה רק ריח רע מועט. ביום החמישי כבר נשם נשימות חופשיות מלוא ריאותיו, כמו היה עומד בחנות הבשמים.
תקופה ארוכה עברה, החובות כוסו זה מכבר, צרור החסכונות גדל והלך. וכשהגיעו החסכונות לסכום נכבד באה אשת החיל והצעה בפיה: "כעת תוכל לפתוח חנות בשמים גדולה במרכז העיר…"
אך הבשם לשעבר מעווה פני בסלידה ואמר: "אני לא סובל את האנשים הרכרוכיים שאינם מסוגלים לשאוף אוויר פשוט וזקוקים לניחוחם של בשמים…"
המצרים נתנו לנו לחיות עם הרע ובסוף להתחבר אליו. הפכנו לרעים על כורחנו. על כך אנו מוקיעים אותם עד עצם היום הזה.
כי לכל דבר ניתן להתרגל, גם לרע.