מלך יצא לציד ופגש בדרכו רועה צעיר. משנוכח המלך שהנער מצטיין בחכמה ובפקחות, הציע לו משרת יועץ בבית המלוכה. הצלחתו של היועץ הצעיר היתה גדולה לא ארכו הימים עד שנתמנה לשר האוצר. עלייתו המהירה בסולם התפקידים עוררה את קנאת השרים הוותיקים. הללו החלו להעליל עליו שהוא גונב כספים מקופת המדינה. תחילה, סירב המלך להאמין למקטרגים, אולם בסופו של דבר נאלץ ללכת עם השרים אל בית שר האוצר, כדי להווכח ולבדוק האם הלה אכן התעשר מכספי הציבור.
כאשר הגיעו לבית השר הופתעו מהפשטות ומהצניעות ששלטו במקום. כאשר עמדו לעזוב את המקום בבושת פנים, גילו לפתע חדר נעול. עד מהרה התברר להם שגם לבני הבית אוסר השר להכנס לשם. השרים קיוו למצוא שם את האוצרות הגנובים. המלך דרש לראות את מכמני החדר. בקול בוכים התחנן בעל הבית ואמר: "אני מתבייש להראות לכם מה מכיל חדר זה". אולם המלך לא ויתר. ובעקבות כך הדלת נפתחה, לתדהמתם, ראו חדר ריק שמונחים בו רק מקל, תרמיל וחליל. הכל ציפו בדריכות לדברי הסברו של השר.
פתח שר האוצר ואמר: מיום שנלקחתי היישר מהצאן אל בית המלכות, הנני חרד שמא אפול בפח הגאוה וההתנשאות. כדי להנצל מפח יקוש זה קבעתי לעצמי מנהג להסתגר בכל בוקר בחדר זה, בטרם צאתי לבית המלוכה. אני יושב בחדר זה כשהתרמיל על גבי, המקל בידי ומחלל בחלילי כמימים ימימה. הדבר מסייע לי שלא אשכח כי רועה פשוט אנכי, אלא שבחמלת ה' עלי, נשאתי חן בעיני המלך שהביאני אל ביתו. בכך אני מחדיר ללבי את הידיעה שלא בכוחי ועוצם ידי עשיתי את החיל הזה, אלא רק מה' היתה זאת. לאחר הכנה זו אני יוצא לדרכי אל בית המלך.
כאשר שמעו המלך והשרים את דבריו, מיהרו לבקש את סליחת השר על חשד השווא שחשדו בו, ועזבו את המקום בבושת פנים.
הזכרת לחם העוני "הא לחמא עניא" מיד בתחילת ליל הסדר, מטרתה כדי שלא יעלה על דעתנו שיצאנו ממצרים בכוחנו ובעוצם ידינו. בהיותנו במצרים היינו עבדים חסרי אונים, ורק חסד ה' שגבר עלינו הוא שהביאנו עד הלום. לחם עוני זה מלווה אותנו לאורכה של קריאת ההגדה. ומשריש בלב כולנו את ההכרה שעבדים היינו, וה' הוא זה שהוציאנו משם.