מעשה באדם שסיכם עם קבלן שיבנה לו את ביתו. ישבו ודנו, התמקחו, סיכמו וניסחו "זיכרון דברים" בו כתוב כי על הקבלן לבנות בית של שבעה חדרים, בגודל מאתיים ושישים מטרים רבועים, לזמן פלוני, במחיר הנקוב. חתמו שניהם על "זיכרון דברים" והקונה נתן דמי קדימה.
לפני תחילת העבודה, ניסח הקונה חוזה מפורט שבו הקבלן מחוייב להשתמש בלבנים משובחות ולבנות מספר מסויים של קירות, חלונות, משקופים ודלתות. גם חוזה זה נחתם, והקבלן ניגש אל המלאכה.
כעבור שבועיים, בא הקבלן לבעל הבית והושיט לו את המפתח. "המלאכה הושלמה", אמר, "תן לי את שכרי".
התפלא האיש: לבנות בית בשבועיים? יצא לראות את הבית ועיניו חשכו. קירות לבנים התנשאו באתר הבניה, חסרי טיח, ריצוף ואינסטלציה. "לצון חמדת עמדי?" קרא בכעס, "הלכך אתה קורא עבודה גמורה?"
"ודאי", ענה הקבלן, הוציא מכיסו את החוזה ולקחו אל מאחורי "הבית". שם היו ערימות של מרצפות, צינורות, דליי טיט וברזים מסודרים בסדר מופתי. "הכול לפי החוזה", אמר הקבלן, "מרצפות, יש. ברזים, יש. צינורות, יש. מלאתי את התחייבותי. תן לי את כספי כמסוכם".
כעסו של האיש לא ידע גבול: "האם בכך תרצה לפטור את עצמך? האם יש לי צורך בערימת מרצפות או בתערוכת צינורות?"
התעקש הקבלן: "אני את שלי עשיתי, כפי הכתוב בחוזה".
בקושי רב ריסן האיש את כעסו ואמר: "החוזה הוא פירוט של "זיכרון הדברים" שחתמנו. 'הקבלן יבנה בית של שבעה חדרים', כך כתוב, נכון? 'בית', הבנת? כל השאר הם פרטים בבית. עליך לספק לי בית מושלם".
ביציאת מצרים נחתם "זיכרון דברים" בינינו לקב"ה. מאוחר יותר, במעמד הר סיני, נחתם החוזה המפורט: רמ"ח מצוות העשה, שס"ה מצוות לא תעשה. אבל הן לא עומדות בפני עצמן, אלא הן כמרכיבי ה"בית" השלם, מהן נבנית עבודת ה', ועל ידן הריהו מקדשו.
