לפני כשלושת אלפי שנה התקיימה מדינה אדירה, גאה ומשגשגת, מאורגנת היטב לפי סולם חברתי כיתתי. במדינה ההיא חי שבט שבניו היו מוחזקים כשכבה הנמוכה ביותר של בני אנוש.
הם היו כצנינים בעיני אזרחי הארץ שבה גרו. בני הארץ כפו על הזרים להתמסר בכל יישותם לשירותיה של המדינה ולעשות את העבודות הקשות והמשפילות ביותר. זכויות האדם אשר נתן ה' לכל אדם באשר הוא אדם, נשללו מהם לחלוטין.
הרכוש החומרי נחשב במדינה זו כיסוד היסודות של זכויות האדם. כל מי שלא היה בעל רכוש, לא היה בחזקת אדם. כל אזרח בהיולדו כבר היה משובץ מראש לתפקיד מסויים. בין בעלי התפקידים שנולדו בארץ מולדתם, לא היה מקום לזרים חסרי המולדת. הם היו "עבדים" שבאו מעבר לגבולות המדינה, ועל כן נידונו להיות מרמס תחת רגליהם של בני הכיתות האחרות. זכותם לחיות צומצמה רק על פי התועלת שיוכלו להביא למדינה. הם היו גרים בארץ לא להם, ועל כן נחרץ גורלם.
כך נתקיים חזונו של אברהם אבינו, שחזה בברית בין הבתרים: "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש, תור וגוזל". זרעו העמיד לרשות גזרה זו את כל מה שיש באדם מכח הפר, מגבורת האיל, מעזות העז ומתכונת הסבלנות וההתעלות של היונה.
העבדות המרה שברה את כח הפר והטילה על צווארו החופשי את עולה של עבודת פרעה. היא החלישה גם את גבורת האיל והורידה את משפחת יעקב לשפל המדרגה של עוני ושל סבל. שלושה דורות של עבדים הפכו להיות גופים מבותרים וטבוחים. כמעט וכבר היו טרף לשיני העיט, אשר הכתוב מציגו כסמל העריצות שלוחת הרסן.
אולם, העריץ לא ראה את היד החזקה אשר נתגלתה מעל לבתרי העם. הוא לא הבחין כי הבתרים מונחים כסדרם: "איש בתרו לקראת רעהו", כשהם מייחלים ומצפים ליום שבו ישובו להתחבר. תושבי הארץ לא הבינו כי יש בכוחה של הרודנות לשבור כל התנגדות, פרט לסבלנות של היונה, שהיא למעלה מכל כח שלטון. הם לא ידעו מאומה על אודות ברית אברהם וההבטחה שניתנה לו. זכות האבות אשר ריחפה מעל לבתרים המצפים להתחברותם מחדש, הם השומרים אשר הגנו עליהם מפני העיט.
הרודן האכזר לא הבין, כי התקופה של אימה וחשיכה לא היתה תקופה של הכחדה ואבדון, כי אם "תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה" (פסוק י"ז). זה היה כור היתוך שבו נצרף זרעו של אברהם, ולפיד האש אשר האיר לו את הדרך והכשירו לקראת העתיד הנשגב אשר ציפה לו.
לפיכך, בבוא העת, כאשר נתעבתה חשכת הלילה שבעתיים, קרא השם יתברך: "ותקרבו עצמות עצם אל עצמו. וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה וירקם עליהם עור מלמעלה" (יחזקאל ל"ז, ו'-ח'). כך ליקט ה' את שרידי העם, נפח בהם רוח חיים חדשה, בנה מהם מחדש את גוף העם, למען יהיה העם הנצחי בין אומות העולם.
כיום, שעה שהבריאה חוגגת את אביב תחייתה ובני האומה הנצחית חוגגים את חג תקומתם, מרימים אנו כוס ישועות וקוראים: "הללוי-ה", לכבוד נצחיותנו ההיסטורית.