"בצאת ישראל ממצרים", קם והיה הדבר אשר לא ייאמן. מהממלכה האלילית המובהקת, שהעלתה את האדם ואת המדינה לדרגת פולחן, יצא עם ישראל שדגל בעליונותה ובניצחונה של ממשלת ה', בניגוד מוחלט להשקפת עולמה של אותה ממלכה.
"בית יעקב מעם לועז" – קם והיה הדבר אשר לא ייאמן. שבט המופקר לחסדי עריצים, להתעללותם של רשעים, אשר השליכו את בניו המיימה ושללו ממנו את כל זכויותיו היסודיות של האדם, התגבר וניצח את נוגשיו בכח רוחניותו ומוסריותו בלבד. עם ישראל נבחר להיות מבשר נצחונות ה', ועל כן עליו לעבוד את ה' בכל לבו ולשמוע בקולו. למען יהיה מוכשר לנצחונות אלו ולהגשים על ידי כך את התחלת ממלכת ה' עלי אדמות. "היתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו".
צאו וראו את יום הזיכרון להיותנו לאומה! אין החג בא במפתיע ללא הכנה נפשית מוקדמת.
כל חדרי הבית הוכשרו לפסח. כל קניינינו וכל פרט ופרט בסעודתנו מסמלים את אופיו של החג. הבית כולו וסביבתו נושמים את רוח החג. נתבער מתוכם כל מה שמסמל את הכפירה באמיתות תודעתנו הלאומית ואת גאולתנו על ידי ה'. לקראת החג הוכן לחם מיוחד, אבל לא להקרבה על המזבח, אלא כדי להעלותו על שלחן המשפחה. זהו לחם היודע לספר על הצלתנו המופלאה, אשר אין לה אח ורע בתולדות האנושות, על שעבודנו עד שעת חצות הלילה, כאשר בא ה': "לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים" (דברים ד', ל"ד).
במשך שבעת ימי החג מלמדנו לחם זה: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים, אין עוד מלבדו" (שם ל"ה). עיניך רואות שיש ביכולתו של עבד להיות הפקר לחסדיה של מדינה אדירה, עריצה וגאה, אשר פיתחה את רעיון המדינה לפולחן אלילי. עם זאת, מצליח הוא לשמור אמונים ולהתמסר ללא חת לאחד והיחיד, האדיר מכל אדירי עולם. ללא כל פעולה מוחשית, נראית לעין, אלא על ידי מסירות שבלב. עם לחם עבדות ועוני בידו, נעשה העבד בן חורין.
רק בזכות התמסרותנו לעבודת ה' בכל לבבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו, זכינו להיגאל מהעבדות. "בעבור זה עשה ה' לי" (שמות י"ג, ח') – רק בזכות זו ניגאל גם להבא. הגאולה לא היתה פעולה ארעית, חד פעמית, שהתרחשה לפני אלפי שנים ואשר את פירותיה אנו אוכלים דרך שיגרה, בלי שתהיה לה זיקה לחיינו בהווה ובעתיד.
על כן, לא דרש ה' מישראל כתנאי לגאולתם שיקימו לו היכלות ומזבחות, אלא הוא מדבר רק על: "נפשות עדת ישראל, בתים, משקוף ומזוזות". הבונה היכלות ומזבחות, או זה המבקר בהם, כלום הקרבה רבה נדרשת ממנו לשם כך? וכי לשם כך נחוצה מידה רבה של עוז רוח ועמידה עצמאית מוצקה?
לא זו היתה דרך התמסרותם של אבותינו במצרים. הם לא הרהיבו עוז בנפשם להסתפק רק בהקמת היכל לאלוקי ישראל ליד כל ההיכלות שהקימו המצרים לאליליהם. הם קשרו את קרבן הפסח אל כרעי המיטה בתוך ביתם, וכך העמידו את כל חיי המשפחה וחיי הפרט לשירות ה'. "ישראל ממשלותיו", הם עשו את כל יישותם כעין היכל לקיום מצוות הבורא. כך נעשו ראויים לגאולה. עבודה זו היתה כל תכליתה של הגאולה.
כשם ששימש הבית היהודי כמזבח הראשון של האומה, "על שתי המזוזות ועל המשקוף", כך גם היום משמש הבית כמקום העיקרי לחגוג בו את הפסח, חג הגאולה. כשם שבליל הגאולה ישב העם למשפחותיו, כל משפחה בביתה, ושם התגברו וניצחו את העבדות ואת המוות, כך גם היום. בהעלותנו את זכרון גאולתנו, יושבים אנו בבתינו, מסביב לשולחן המשפחה. כל משפחה היא כעין אומה בזעיר אנפין, וכל בית הוא כעין המקדש של אומה זו. כל אב בישראל הופך לכהן הגדול של האומה, וליד שולחן ערוך במצה ובמרור ובארבע כוסות, הוא מבאר מתוך ההגדה לבני משפחתו את הנסים והנפלאות שעשה ה' עמנו. מדגיש הוא במיוחד את שייכותנו לה' בכל מהותנו ויישותנו, ודבריו נכנסים ללב כל המסובים. בדומה לאברהם אבינו, כך כל אב בישראל "יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, י"ט).
כך יהיה הלילה הזה בכל הזמנים ליל שימורים לישראל, לילה אשר בו "לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכ"א, ד'). כדי להציל אותנו מעבדות וממוות ולהוציאנו לחיים ולחירות בהנהגתנו ובעבודתנו. באותה עת, גם תתקיים ברכת ליל הסדר: "לשנה הבאה בירושלים", ובליל גאולת מצרים נתאסף בירושלים לאכול את קורבן הפסח ונשיר: "היתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו". כאשר נתבונן בכל תולדות ישראל, ניווכח להכיר, כי יהודה היתה תמיד לקדשו וישראל היתה תמיד ממשלותיו, וכך יהיה גם לנצח!