מה יהיה אם העם שקם זה עתה לתחיה, ישכח ברבות הימים את מקורו, את ימי שעבודו ועבדותו? מה יהיה אם צאצאי העם הזה לא יראו בתולדות עמם, אלא את היסודות הרגילים, האופייניים לכל עמי תבל? וכאשר יזכירו להם את תולדות עמם, הם לא ישירו שירי שבח ותהילה לה'? הלא אז לא יהיו קיימים עוד גם ערכי החירות, הצדק, האחווה והקדושה!
האין מקום לחשוש, כי אותו גן עדן עלי אדמות של העם המתעורר יאבד וילך לטמיון? האין רדיפת הכבוד עשויה להשחית את חיי העם ולהוריד מעליו את עדיי הר חורב?
על כן, נתן הקדוש ברוך הוא לעם המתעורר אות וסימן, למען יזכור לנצח את ליל גלותו. ציווה עליו לאכול את קרבן הפסח, את קרבן הגאולה והחירות יחד עם לחם העבדות והעוני: "ומצות על מרורים יאכלוהו" (שמות י"ב, ח'). דווקא בימי זכרון גאולתם מעבדות לחירות, ייאסר עליהם לאכול לחם של רווחה ושל עצמאות. את קורבן החירות אוכלים יחד עם לחם העבדות והעוני. ואם יבוא קרבן החירות לעורר גאווה, יבוא לחם העבדות והעוני ויזכיר את ימי השעבוד ולמי עליהם להודות.
החמץ מסמל את הנאת הגוף. יש איפוא להיזהר שהנאה זו לא תהפוך לתאווה. המצה באה ללמדנו, כי עלינו לשמור על טהרת הרעיון, על מתת האלוקים, ועלינו לשמור על חיינו מפני הקנאה, התאווה ורדיפת הכבוד, ולנהלם בצדק, באהבה ובקדושה.
והנה, על העבדים ואדוניהם נגלה פתאום כבוד ה'. העריצים נבהלו, ובאותו שוט שבו נגשו את העבדים בעבודת פרך, גירשו אותם עתה אל החירות: "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם" (שמות י"ב, ל"ט). לא הספיק בצקם של ישראל להחמיץ בצאתם לחירות, כי לא בכח עצמם השיגו את חירותם. ה' הוא אשר גאלם.
ה' גאלם מעבודת האדם לעבודת ה' והתנה עמהם שכל זמן שיעבדו את ה', מובטח להם שלא יוכל אדם להתגבר עליהם. אולם אם ינסו חלילה לזלזל בעבודת ה', שוב ישתעבדו תחת עול העמים ויהיו להם לעבדים.
לחם העוני – המצה, מסמל את תלותו של האדם בזולת. לעומתו, החמץ מסמל עצמאות כלכלית. לכן אין פסח ללא מצה – אין חירות בלי השתעבדות לעבודת ה'. זוהי איפוא הסיבה לאכילת קרבן החירות יחד עם לחם העבדות.
כל אימת שישראל מזכירים את שעת יציאתם לחירות, הריהם מבערים מרשותם את החמץ, את סמל העצמיות. בכך הם מדגישים כי לא פעם אחת בלבד קיבלו מאת ה' את חייהם, את חירותם, את בתיהם, את משפחותיהם ואת רכושם, אלא עד היום הם מקדישים לה' את כל אשר להם, שכן אלמלא כן, עדיין היו גם היום משועבדים תחת עול נוגשיהם. אלמלא השגחת ה' היו ישראל אף עתה בבחינת "מתבוססת בדמייך", בלי שייאמר להם: "בדמייך חיי".
בפסח, ביום היווסדו של הבית היהודי, הופך כל בית יהודי להיכל ה'. כל שולחן למזבח ה', וכל מאכל לאכילת קורבן. התמסרותנו והתקדשותנו לה' מתעוררות ברעננות חדשה ומבריחות כל שמץ של גאווה עצמית וכל סמל המנוגד לשלטון ה' ולמהותנו האמיתית.