הקב"ה כרת ברית עולם עם עמו ישראל, הבטיח שאויביו לא יצליחו לכלותו, והעם יישאר קיים לעולם. וכך נאמר בתורה: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, כי אני ה' אלקיהם" (ויקרא כו, מד). הבטחה זו על נצחיותו של עם ישראל, נחשבת כאחד מיסודות התורה ואמונת ישראל. למעשה, כל הנבואות על הגאולה העתידה ועל אחרית הימים כוללות גם את ההבטחה שעם ישראל ישאר קיים עד בוא הגאולה.
ואמנם, קיומו המופלא של העם נגד כל הסתברות הגיונית מהווה את קיומה של ההבטחה שנאמרה בתורה.
הנביא קובע בשם ה': "ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה' מעתה ועד עולם" (ישעיהו נ"ט, כ"א), כלומר, הבטחה שהתורה לא תמוש מפי העם.
שתי הבטחות אלו, ההבטחה שעם ישראל ישאר קיים לעד וההבטחה שתורת ישראל לא תשכח ממנו, קשורות זו בזו ומשלימות האחת את רעותה. חוסנה של ההבטחה שעם ישראל לא יכלה לעולם, נובעת מכך שהעם נושא את דגל התורה והאמונה. ומעבר לכך, באמצעות עם ישראל הנושא את שם ה' בעולם, משלים הקב"ה את רצונו והעולם כולו צועד אל תיקונו. גם הבטחת קיומם של ישראל, כאשר הם חוטאים, מובנת לנוכח התפקידים הייחודיים שניתנו לעם.
ואכן, מאז ניתנה התורה בסיני, נמסרת היא מדור לדור. כל התהפוכות והחורבנות, הנדודים והגלויות לא יכלו לשרשרת האיתנה שראשיתה בסיני. כאשר נחרב הבית הראשון, וישראל גלו מארצם, גלתה עמם התורה לבבל, ואילו בחורבן בית שני – היו לפליטה יבנה וחכמיה. עשר גלויות גלתה הסנהדרין ממקום למקום בתחומי ארץ ישראל, עד שכאשר גברו הגזירות שוב עבר מרכז התורה לבבל, ומאז והלאה ליוותה התורה את עם ישראל בכל גלויותיו.
כאשר נדד עם ישראל ממקום למקום ומארץ לארץ, טבעי היה שמחמת הנדודים והתלאות לא יקומו חלילה מרכזי תורה חדשים כתחליף למרכזי התורה הישנים שחרבו. אולם ההשגחה העליונה דאגה, שעד שלא שקעה שמשו של מרכז תורה אחד, זרחה שמשו של מרכז תורה חדש. מכח אותם מרכזים, לא פסקה מסירת התורה עד היום הזה, והיא זו שבפעולת גומלין שימרה את העם לבל יאבד לנצח.