שערות ראשו הלבינו זה מכבר, ידיו שבעבר היו איתנות וחזקות, החלו לגלות סימני עייפות. גם רגליו שתמיד היו יציבות, החלו לגלות סימני רעידה.
הוא ידע שזה לא יהיה קל. כבר ארבעים שנה הוא מתעסק בנגרות, קם מדי בוקר ויוצא לעבודה. מרוצה ממעבידו, מרוצה מהעבודה, וגם הלקוחות מרוצים ממנו. הוא התפרסם כנגר מומחה, בעל ידי זהב, המתמחה בעיקר בבניית בתי עץ. מאושר היה בחיים אלה. אך הגיל עשה את שלו, הגיע הזמן ללכת הביתה.
המעביד הצטער מאד לשמוע על פרישתו הצפויה. טוב היה לו לעבוד עם אדם כמוהו. ניסה לשכנעו להשאר עוד שנים מספר, אך האיש התעקש: "עבדתי מספיק כל חיי", אמר, "הגיע הזמן לנוח, ליהנות מהמשפחה, להיות קצת בבית שהזנחתי כל שנות עבודתי".
פנה המעביד אל הנגר וביקש: "בקשה לי אחת ממך. אנא, אל תסרב לה. לפני שאתה פורש, בנה לי עוד בית אחד, הדבר נחוץ לי!"
הנגר הסכים וניגש לבנות את הבית.
עבודתו לוותה בתחושה של רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ. ראשו היה עמוס בתכניות של החיים לאחר הפרישה. שלא כהרגלו, תכניות הבניה לא עמדו הפעם בראש מעייניו, והריכוז בעבודתו היה ממנו והלאה.
הוא השתמש בחומרי בניה בלי לבדוק את איכותם, כפי שהיה נוהג תמיד. הניח לפועלים לעבוד ללא השגחה צמודה והתעלם מטעויות שנעשו פה ושם. הגימורים היו רחוקים מלהיות מושלמים, העיצובים היפים, שהיו תמיד לסמלו המסחרי, נעדרו הפעם. העבודה עצמה הייתה חסרת חן, כל פינה מתוך הבית זעקה חוסר השקעה.
העבודה הסתיימה. הנגר הביט במעשי ידיו, מאוכזב מהבית האחרון שבנה כשהוא מנחם את עצמו: "הקבלן בודאי יסלח לי, הן זו עבודתי האחרונה".
עם המפתחות בידו ניגש אל הקבלן: "אלו מפתחות הבית. מילאתי את בקשתך, ועכשיו אני פורש. האמן לי, היה לי נעים מאד לעבוד אתך, אבל הגיע הזמן…"
הקבלן החזיק את המפתחות ביד, הושיט את ידו לנגר ולחץ את ידיו בחום כשהוא תוקע את המפתחות בכף ידו. "זה שלך!" אמר, "מתנה ממני, לרגל פרישתך!"
– "מה? המפתחות?!"
– "לא, הבית! האחרון שבנית. שלך הוא. לעת זקנתך תוכל להנות ממנו!"
הנגר היה בהלם. הוא רק לחש תודה בשפה רפה ועזב את השטח, כשמחשבות ממלאות את מוחו.
הקבלן לא הבין מה לפתע אירע, אך הנגר ידע היטב. הוא קיבל את הבית שלא היה מאחל לאיש לקבל.
האם בנקודות החשובות ביותר של החיים אנו מוכנים להתפשר על פחות מהטוב ביותר?
