מהומה גדולה שוררת ביער, שרשרת המזון עמדה בסכנת הכחדה. השמים נעצרו זה חודשים ארוכים, האדמה נסדקה והצמחיה יבשה. הנחלים והאגמים החלו חושפים את קרקעיתם הבוצית. לסוסי היאור לא היה עוד היכן להסתיר את גופם, תנינים התחככו זה בזה והאווירה הייתה עכורה.
"חייבים לעשות משהו", הכריזו כמה בעלי יוזמה, גזירת שמים היא זו, קללה רובצת על היער, חייבים להסירה.
הוחלט לכנס את כל יושבי היער לעצרת דין וחשבון. כולם יפשפשו במעשיהם, ימצאו את האשם שבעטיו באה הגזירה הנוראה.
היום המיועד הגיע. בעלי חיים רבים החלו ממלאים את קרחת היער המרכזית, הסמוכה לאגם המתייבש, ששימש תמרור מצוקה מוחשי. בעלי החיים עמדו בשורות צפופות, דחוקים זה לזה מחוסר מקום, עיניהם מופנות לגבעה מאולתרת אשר משם יצא דבר המשפט.
ראשון עלה האריה. הבעת פניו שידרה מצוקה ואחריות. הן הוא המלך, ועל כתפיו מוטלת אחריות ציבורית. רעד קל נשמע בקולו. בתחילה נשא נאום התעוררות קצר ומתחסד, תוך כדי גלגול עיניים צדקניות כלפי מעלה. כתום נאומו, היטה את ראשו כלפי מטה ואמר: "ברצוני להתוודות בפני חבר השופטים ולגלות בפניהם את אשר ארע לפני חודשים אחדים. סובבתי ביער להנאתי, והרעב הציק לי. הבחנתי באדם הבא לחקור את היער. ארבתי לו מאחורי השיחים ואכלתיו. אולי אני אשם בכול?" מירר הארי בבכי.
חבר השופטים הסתודד מספר דקות. לאחר מכן קם זקן השופטים והכריז: "בית המשפט מוצא את האריה נקי מכל רבב, לא נמצא במעשיו כל דופי. זכותו של המלך לאכול מזון הראוי בעיניו".
שני עלה הזאב. חשף את מלתעותיו והחל ממרר בבכי: "בודאי אני הוא האשם. לפני חודשים מספר הבחנתי סמוך ליער באשה הגוררת תינוק בעגלה. לא יכולתי לשלוט על יצר הרעב שבי וטרפתי אותו…"
חבר השופטים התכנס להתייעצות, ושוב הכריז בית הדין כי הזאב חף מפשע. אסור היה לאישה להסתובב סמוך ליער.
אחריו עלו גם הצבוע, הדב והשועל, ובפיהם וידויים מרטיטים. חבר השופטים מצא את כולם זכאים, הן כל אלו לטרף נולדו.
"הבא בתור", הכריז אב בית הדין. כבשה כחושה עלתה אל הבמה כשעיניה דומעות: "אני מוכרחה לספר את שבליבי. הייתי רעבה מאד, לא מצאתי גבעולים של עשב ירוק. באותה עת הוציאו בכפר הסמוך את החיטה מהאסמים. השתחלתי פנימה, נטלתי מהתבואה והלכתי לדרכי…"
חבר השופטים הכריז כאחת: "בושי והכלמי! בשלך הסער הגדול הזה! את איפוא האחראית לסבל הנורא הפוקד את יושבי היער…"
דקות ספורות חלפו, ומהכבשה לא נותר אלא גל של עצמות.
זה טבעו של העולם הצבוע…
