בשבת שלפני פורים קוראים אנו בתורה את פרשת "זכור". מופיעה בה המצווה לזכור ולא לשכוח את אשר עשה עמלק לישראל בדרך, לאחר יציאת מצרים.
תקנו לקרוא פרשה זו בשבת שלפני פורים, כדי להסמיך אותה למעשה המן, שהיה מזרע עמלק.
עמלק הוא אב טיפוס של כופר בעיקר. כפירתו היתה הרקע להתנכלותו לעם ישראל. כל אדם המתבונן בפרשה זו תמה: איך ההין עמלק לפעול בדרך זו? הן גם הוא היה אחד מיני רבים ששמעו על כל הניסים והמופתים שנעשו לישראל. על קריעת ים סוף מעידה התורה שהמאורע התפרסם בכל העולם: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת" (שמות ט"ו, י"ד). ואם כן, כיצד הוא העיז לגעת באלו שהכל נכחו שהקב"ה בעצמו מוליכם ומנהיגם בזרוע עוזו?
עמלק דגל בשיטה שהעולם מתנהל בצורה מקרית. "במקרה" המצרים לקו בעשר המכות, ו"במקרה" ים סוף נקרע לפניהם, בצורה מקרית ומוזרה טבעו וצללו בו המצרים כמו אבן. עמלק לא האמין בהשגחת הבורא, ולכן לא היה מה שימנע ממנו לנסות להתנכל לישראל.
מצאצאיו עמד המן הרשע שאף הוא כזקנו דגל בשיטת המקריות. גם כיום לדאבוננו לא פסו מהעולם יורשיו הרוחניים של עמלק. תיאוריית המקריות הן בעקיפין הבסיס לכל הרוע המצוי בעולמנו. משקל נגד לכל התיאוריות הכפרניות, שיסודן בעמלק, היא השבת. מהותה של השבת מכריזה על עדות ברורה ומוחלטת שאין בה ספק, כי העולם אינו תוצר מקרי, אלא יצירה מתוכננת שנוצרה במאמר פיו של בורא כל העולמות.
שביתת היהודי בשבת מהווה הכרזת עדות כי הוא מאמין באמונה שלימה: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וינח ביום השביעי". העולם אינו מתנהל באקראיות, אלא מונהג בהשגחה פרטית מדוייקת בידי מנהיג הבירה.
בהיות ישראל במדבר, ירד המן לישראל כל יום במידה מדוייקת "עומר לגולגולת, איש לפי אכלו" (שמות ט"ז, ט"ז), היה עדות ניצחת להשגחתו של הקב"ה בתבל. משנה חיזוק לאמונתם קיבלו ישראל מהעובדה שבשבת המן לא היה יורד, והם ניזונו מן המנה הכפולה שירדה עבורם ביום השישי. הוי אומר שהשבת מהווה ראיה ניצחת לכך שאין מקריות בעולם.
"שבת זכור", כיום הזכירה של מחיית עמלק. ההתחזקות בשבת ובעקרונותיה, מגבירה את עמידתנו מול כל מה שעמלק מסמל.